תולדות בנק ישראל

​ההיסטוריה של בנק ישראל שלובה בהיסטוריה של המדינה. מייד לאחר קום המדינה נדונה במשרד האוצר שאלת הקמתו של בנק מרכזי, או, כפי שכינוהו אז - הבנק הממלכתי. בלחץ המאורעות נדחה הדבר, אך עם זאת נדרש פתרון מיידי לבעיית הנפקת המטבע של המדינה הצעירה. לפיכך נחקקה "פקודת שטרי בנק, תש"ח - 1948". הפקודה הסדירה את הסמכות להנפיק שטרי כסף באמנה בין הממשלה ו"בנק אנגלו-פלשתינה" - לימים "בנק לאומי לישראל". מכוח האמנה הוקמה ב"בנק אנגלו פלשתינה" מחלקה מיוחדת, "מחלקת ההוצאה", שתפקידה היה להנפיק שטרי כסף ("שטרי בנק" בלשון אותם ימים). בד בבד עם מחלקת ההוצאה הקים "בנק אנגלו-פלשתינה" מחלקה מיוחדת לניהול מילוות המדינה.

עם כניסתה של "פקודת שטרי בנק" לתוקף וחתימת ה"אמנה" הוחל בהחלפת שטרי הכסף של "מועצת המטבע של ארץ ישראל" באלה של "בנק אנגלו-פלשתינה", ופעולה זו נסתיימה בסוף אוקטובר 1948. הנושאים האחרים שעליהם מופקד בדרך כלל בנק מרכזי - המדיניות המוניטארית, פיקוח על הבנקים ועוד - היו באותה עת באחריותו של משרד האוצר.

במארס 1951 מינה שר האוצר דאז, אליעזר קפלן, את ה"וועדה לענייני הקמת בנק ממלכתי", בראשותו, והיא הגישה את המלצותיה בספטמבר 1952. אלה היו המלצות כלליות בשני תחומים - ארגונו של הבנק ומערכת היחסים בינו לבין הממשלה. ההמלצות שימשו בסיס לעבודת ההכנה של חוק בנק ישראל, שרוכזה בידי המנהל הכללי הראשון של משרד האוצר ולימים נגידו של הבנק, דוד הורוביץ. סוגיות מרכזיות בהכנת החוק היו הגדרת מערכת היחסים בין הבנק המרכזי לבין הממשלה וכינון עצמאותו של הבנק.

נגידים לשעבר

 

עובדי בנק ישראל שנפלו במערכות ישראל ובפעולות האיבה​​