ניהול המדיניות המוניטרית

​על פי סעיף 4(1) לחוק, אחד מתפקידיו של בנק ישראל הוא "לנהל את המדיניות המוניטארית". זה תחום אחריותו המובהק של הבנק ומוקד השפעתו על המשק. המטרה העיקרית של המדיניות המוניטארית היא שמירה על יציבות מחירים. בכך תורמת המדיניות המוניטארית ליצירת סביבה עסקית התומכת בצמיחה כלכלית בת-קיימא. יציבות מחירים מוגדרת באמצעות יעד אינפלציה, שהממשלה קובעת במסגרת מדיניותה הכלכלית (מאז שנת 1992), ותפקידה של המדיניות המוניטארית הוא להביא להשגת יעד זה.

לשם השגת יעד האינפלציה קובע בנק ישראל את רמת הריבית. רמה נמוכה מדי של הריבית תביא להרחבת יתר וללחצים אינפלציוניים, ואילו העלאה גדולה מדי של הריבית תביא לריסון יתר של הפעילות הכלכלית. באמצעות הריבית משפיעה המדיניות המוניטארית גם על הציפיות של הציבור (הפרטים והפירמות) לגבי האינפלציה בעתיד, שכן הציבור מקבל את החלטותיו הכלכליות בהתאם לציפיותיו.
הניסיון בעולם ובישראל מלמד, כי האינפלציה גורמת עיוותים במערכות המשק החיוניות - הייצור, הצריכה, סחר החוץ, העבודה והשווקים הפיננסיים - ובכך היא פוגעת בצמיחה יציבה של המשק. מכאן החשיבות הרבה שמייחס בנק ישראל (כבנקים מרכזיים אחרים בעולם) למאבק באינפלציה.

בנק ישראל קובע, בכל חודש, מהי רמת הריבית הנדרשת כדי לשמור על יציבות המחירים (או להתכנס לטווח המוגדר כיציבות מחירים בתוך פרק זמן סביר), וכדי לתמוך ביציבות הפיננסית במשק וביעדים האחרים של הממשלה, ובראשם צמיחה ותעסוקה. לצורך החלטה זו, וכבסיס לעיצוב המדיניות המוניטארית, מגבשות חטיבת המחקר וחטיבת השווקים תמונת מצב של סביבת האינפלציה והכוחות המשפיעים עליה. זאת באמצעות ניתוח המידע השוטף על הפעילות, על שוק העבודה ועל המחירים, ובאמצעות אינדיקטורים משוק ההון ומודלים אמפיריים כמותיים שפותחו בבנק לחיזוי האינפלציה.
המדיניות המוניטארית שקובע בנק ישראל מיושמת על ידי חטיבת השווקים באמצעות מיגוון של מכשירים מוניטאריים - מכרזים מוניטאריים, מכרזי מק"ם ומכרזי ריפו - וכן באמצעות התערבות בעת הצורך במסחר במק"ם ובאג"ח בבורסה לניירות ערך:
מכרזי פיקדונות ו/או הלוואות לבנקים - אלה משמשים כלי מדיניות עיקרי, בזכות הדיוק והמהירות המאפיינים את השפעתם. באמצעותם יכול בנק ישראל להשפיע על כמות הכסף ועל הריבית לטווח קצר בשוק הכספים, וכן למנוע תנודות לא-רצויות של בסיס הכסף כתוצאה מריכוז זמני של פעולות כספיות של הממשלה (גביית מסים מהציבור, גיוס הון, או תשלומים בישראל). המכרזים המוניטאריים המוצעים לבנקים הם לתקופות קצובות של יום ושבוע. כנגד הלוואות מוניטאריות מעמידים הבנקים ביטחונות של אג"ח ממשלתיות ומק"ם.
הלוואה ליום אחד - החל מיום 1.9.05 מעמיד בנק ישראל לתאגידים הבנקאיים חלון להלוואה מוניטארית ללא מכסה, בריבית העומדת כיום על 0.25 אחוז מעל ריבית בנק ישראל. ההלוואה ניתנת ליום אחד (overnight), כנגד ביטחונות, ונפרעת אוטומטית ביום העסקים הבא.
פיקדון ליום אחד - החל מיום 1.9.05 מעמיד בנק ישראל לתאגידים הבנקאיים חלון לפיקדון בשקלים ללא מכסה, בריבית העומדת כיום על 0.25 אחוז מתחת לריבית בנק ישראל, הפיקדון הוא ליום אחד (overnight) ונפרע אוטומטית ביום העסקים הבא.  

מילווה קצר מועד (מק"ם) - זהו נייר ערך שבנק ישראל מנפיק לתקופות קצרות (עד שנה) כדי להשפיע על בסיס הכסף ועל הריבית בשוק הכספים. מכירת מק"ם לציבור מקטינה את בסיס הכסף, ולכן פועלת לריסון הפעילות והאינפלציה, ואילו רכישת מק"ם על ידי בנק ישראל, או פדיון מק"ם על ידי הציבור, מזרימים כסף לשוק, ובכך מעודדים את הפעילות המשקית. מבחינת ההשפעה על בסיס הכסף מכשיר זה דומה למכרזי הפיקדונות לבנקים, אולם כיוון שהוא מונפק לציבור הרחב, ותשואתו נקבעת על פי המסחר בבורסה, היא מבטאת את ציפיות הציבור לאינפלציה בעתיד ולשינויים במדיניות המוניטארית. מידע זה מהשווקים מסייע לבנק ישראל בתכנון צעדיו המוניטאריים.  

ריפו - החל מ-17.10.07 בנק ישראל מבצע עסקאות מסוג ריפו בשוק ההון. זאת באמצעות מכרז, שבמסגרתו הבנק רוכש אג"ח ממשלתיות ומק"ם מגופים מוסדיים ותאגידים בנקיים ומוכר אותם בחזרה כעבור שבוע במחיר שנקבע מראש. (להבדיל ממכרזי הריפו שבנק ישראל ביצע בשנים 2004-2006, אשר בהם הוא מכר מק"ם ורכש אותו בחזרה כעבור שבוע). הריפו הוא אחד המכשירים הפיננסיים החשובים ביותר בשווקים הבין-לאומיים, ומספר העסקאות הנקשרות באמצעותו בשווקים המפותחים גדל בהתמדה. עסקאות מסוג ריפו הן אחד הכלים החשובים לניהול מדיניות הריבית על ידי בנקים מרכזיים במדינות רבות.
החל מחודש ספטמבר 2009 חדל בנק ישראל זמנית ממכרזי הריפו, בשל עודפי הנזילות הגדולים בשוק.  

חובת הנזילות - זוהי החובה המוטלת על הבנקים להפקיד בבנק ישראל חלק מסוים מכספי פיקדונות הציבור. עד תחילת שנות התשעים שימשו שינויים בשיעורי חובת הנזילות בידי בנק ישראל מכשיר בהפעלת המדיניות המוניטארית. כיום חובת הנזילות אינה משמשת עוד מכשיר דינמי של המדיניות, ורמתה דומה למקובל במדינות המפותחות.