הרצאת נגידת בנק ישראל בכנס מכון אהרון למדיניות כלכלית - אתגרי המדיניות בטווח הקצר והארוך

נגידת בנק ישראל נשאה היום דברים בכנס מכון אהרון למדיניות כלכלית במרכז הבין תחומי.

למצגת של הנגידה​

 

 

המושבים השונים של הכנס עוסקים בהשפעות של הכלכלה העולמית על כלכלת ישראל, בשאלת האסטרטגיה של המדיניות הכלכלית, וברפורמות הנדרשות לצורך העלאת פריון העבודה. הנושאים אינם מנותקים זה מזה, ובדברי אתייחס לקשר בינם.

 

הסביבה הכלכלית הגלובלית בשנים שמאז המשבר הפיננסי העולמי הפכה מאתגרת יותר עבור קובעי המדיניות הכלכלית בישראל, הן בשל העובדה שהסחר העולמי גדל בקצב איטי בהרבה מבעבר, והן בשל המדיניות המוניטרית האולטרה מרחיבה שנוקטים חלק מהבנקים המרכזיים של שותפות הסחר העיקריות שלנו. תנאים אלה משליכים כמובן על המדיניות המקרו כלכלית הנדרשת  בטווח הקצר-- על פני מחזור העסקים. החדשות הפחות טובות הן שגם בטווח הארוך, על פי הערכות רבות של גורמים שונים, הצמיחה העולמית, ועוד יותר מכך הגידול בסחר העולמי – שהוא המשתנה הכלכלי העולמי שיש לו את ההשפעה הגדולה ביותר על היצוא הישראלי -  צפויים להמשיך להיות מתונים מבעבר. המומחים השונים חלוקים על הסיבות לצפי הפסימי, כמו גם על העוצמה של ההתמתנות, אך הערכות הרווחות כולן מתייחסות להאטה משמעותית ביחס לשנים שקדמו למשבר. תחזיות אלה לגבי הסביבה העולמית העתידית מעצימות את הצורך לפעול להעלאת הפריון במשק הישראלי, במסגרת האסטרטגיה הכלכלית, שהטיפול באיכות ההון האנושי היא נדבך מרכזי בה.

הסחר העולמי צמח מאז המשבר בקצב ממוצע של כ-3% לשנה (שקף 3), פחות ממחצית מקצב צמיחתו בשנים שקדמו למשבר (7.5%). לפי ניתוח שנערך ע"י קרן המטבע הבינלאומית, העובדה ששיעור ההשקעות בתוצר פחת, אחראית ל75% מההאטה בסחר העולמי (שקף 4). במקביל אנחנו רואים גם האטה במגמה של צעדי מדיניות שנועדו להביא לליברליזציה של הסחר, ולצידה האצה בהטלת צעדים המגבילים את הסחר הבינלאומי (שקף 5). זוהי למעשה נסיגה מסוימת ממגמת הגלובליזציה שהתרחשה בעשורים האחרונים, עוד בטרם מורגשת השפעתם של השינויים הפוליטיים האחרונים. כל אלו תורמים להאטה נוספת של צמיחת הסחר העולמי, שמבחינתנו המשמעות שלה היא שהביקוש ליצוא הישראלי בשנים האחרונות גדל לאט מבעבר.

 

לצד זאת, ההרחבה המוניטרית החריגה שבה נוקטים חלק מהבנקים המרכזיים של שותפות סחר מרכזיות של ישראל (שקף 6), הכוללת ריביות נמוכות ואף שליליות, והרחבה כמותית המשתקפת בכך שחלק מהחוב הממשלתי נסחר בתשואות שליליות, מפעילות לחץ להתחזקות השקל, מעבר לייסוף הנגזר מהכוחות הכלכליים הבסיסים - אותם כוחות שבאים לידי ביטוי בביצועים החזקים של המשק הישראלי, לרבות העודף בחשבון השוטף. על רקע זה חל יסוף משמעותי בשער החליפין הנומינלי האפקטיבי (שקף 7) — כמעט 20%  מאז 2012, ו-11.5% בשנתיים האחרונות - שהביא לכך שהיצוא הישראלי גדל בקצב נמוך עוד יותר מזה של הגידול בסחר העולמי (שקף 8). כל אלו חייבו גם את בנק ישראל להרחבה מוניטרית (שקף 9) שבאה לידי ביטוי בהפחתת הריבית ושמירתה ברמה הנמוכה של 0.1% מזה למעלה משנתיים, לצד רכישות מט"ח כדי למנוע חלק מייסוף היתר. מדיניות זו, לצד מדיניות תקציבית מרחיבה למדי, סייעה לתמוך בהחזרת האינפלציה לתחום היעד של יציבות המחירים ובצמיחה הכלכלית, שגם אצלנו היא מובלת על ידי הצריכה הפרטית (שקף 10) בשנים האחרונות בהינתן החולשה ביצוא.

 

בהסתכלות על הטווח הארוך, הסביבה הגלובלית צפוייה כאמור להיות מתונה, ובפרט, הסחר העולמי צפוי לגדול בקצב מתון. על רקע זה גדלה החשיבות של הגדלת פריון העבודה, שהוא נדבך מרכזי ביכולת להתחרות בתחרות הבינלאומית, ומהווה תנאי הכרחי לכך שהמשק יצמח בקצב שיתרום לצמצום הפער בתוצר לנפש ביננו לבין המדינות המתקדמות ביותר. קצב הגידול בתוצר לעובד בישראל נמוך בהינתן רמת התוצר לנפש, מה שאומר שאיננו סוגרים את הפער בין ישראל לבין המדינות המפותחות (שקף 11). כפי שהראנו בהזדמנויות שונות, ענפי היצוא הם דווקא בעלי פריון גבוה יותר בישראל לעומת מדינות אחרות. לעומתם, הענפים הממוקדים בשוק המקומי , שבהם אגב גם מועסקים מרבית העובדים במגזר העסקי, קיים פער גדול לרעת ישראל ברמת התוצר לשעת עבודה. על רקע זה, הירידה במשקלו של היצוא בתוצר (שקף 12) אינה מבשרת טובות. ענפי היצוא בהם באים לידי ביטוי היתרונות היחסיים של המשק, וגם יתרונות לגודל ביצור, מובילים בחדשנות ובפריון, וצמצום חלקם בתוצר מתואם עם האטה בגידול התוצר לשעת עבודה.

 

על הסיבות המגוונות לפערי הפריון ביננו לבין המדינות המפותחות עמדתי בהזדמנויות קודמות. תיארתי את עודף הבירוקרטיה (שקף 13) שמתבטא למשל במיקומנו הנמוך בדרוג הDoing Business- של הבנק העולמי, ובחסמי סחר מגוונים (בעיקר חסמים בלתי מכסיים) שעל פי ה-OECD הם ברמה גבוהה יחסית בישראל (שקף 14), את ההשקעה הממשלתית הבלתי מספקת בתשתיות פיסיות, ואת האופן בו גורמים אלו משליכים גם על ההשקעה הנמוכה יחסית בהון פיסי על ידי המגזר העסקי (שקף 13). גם המיומנויות של העובדים בישראל נמוכות בכל התחומים (והפערים גדולים במיוחד), ותמונת המצב של הישגי התלמידים הישראלים במבחנים הסטנדרטיים אינה מבשרת טובות גם ביחס להכנה שמקבלים ילדי ישראל לשוק העבודה של המאה ה-21 (שקף 15).

 

מה אם כך צריכה להיות האסטרטגיה של המדיניות הכלכלית כדי לשנות את המגמה, וכדי לתמוך בצמיחה בת קיימא ומכלילה הנשענת על עלייה מתמשכת בפריון? האסטרטגיה צריכה לכלול שלושה נדבכים: שיפור איכות ההון האנושי, שיפור הסביבה העסקית/רגולטורית, ושיפור רמת התשתיות הפיסיות שתתרום גם לעלייה בהשקעה בהון פיסי. כמו שניתן להסיק משורה ארוכה של מחקרים אמפיריים בעולם, (למשל, כמה דוגמאות בולטות: Barro and lee 2013, Hall and jones 1999 , Hanushek and Woessmann 2012  ), איכות ההון האנושי ומיומנויות העובדים, היא מרכיב מרכזי בצמיחה. ה-OECD ערך ניתוח לגבי מדינות שונות ממנו עולה, שבניגוד לשנים עברו, בשנים הקרובות שיפור ההון האנושי באמצעות העלאת מספר שנות הלימוד אינו צפוי לתרום לצמיחה של הפריון בישראל, ולפיכך עלינו למקד את המדיניות בשיפור איכות ההשכלה.

באשר לתרומה של שיפור בסביבה הרגולטורית, מצא הOECD  כי השוואת רמת ה"ידידותיות" של הרגולציה מצד הרשויות בישראל לזו הממוצעת במדינות הארגון תתרום לעליית התמ"ג בכ-3.75% לאחר 5 שנים וכ-5.75% אחוז לאחר 10 שנים, כלומר תוספת של בין 0.5-0.75% לצמיחה השנתית בישראל לאורך התקופה.

 

באשר לתשתיות הפיסיות, הWorld Economic Outlook- של קרן המטבע הבינלאומית באפריל 2014 מצא כי בממוצע, עלייה של כאחוז תוצר של השקעה בתשתית, תורמת בממוצע לגידול של 1.5% בתוצר על פני 4 שנים. בהנחה של תפוקה שולית פוחתת, ניתן להניח שבמדינה כמו ישראל, שבה רמת התשתיות ירודה מזו הממוצעת, התרומה תהיה אף גבוהה יותר.

 

בהמשך היום ידונו בפירוט מרכיבים שונים של התכנית האסטרטגית. חשוב לומר שדווקא עכשיו כאשר מצבו המקרו כלכלי של המשק טוב עלינו למקד את המאמצים לטפל באתגרי הטווח הארוך.

​​​