בנק ישראל מפרסם קטע נוסף מתוך דוח בנק ישראל לשנת 2007, שיפורסם ב- 1.4.08: עוסק בהשפעת המדיניות הממשלתית על העוני בקרב הקשישים

21/03/2008
לכל ההודעות בנושא:
מדיניות רווחה ושוק העבודה
21.3.2008
 
בנק ישראל מפרסם קטע נוסף מתוך דו"ח בנק ישראל לשנת 2007, שיפורסם ב- 1.4.08
קטע זה הלקוח מתוך הפרק הדן ב"סוגיות במדיניות רווחה",
עוסק בהשפעת המדיניות הממשלתית על העוני בקרב הקשישים.
 
שיעור העוני בקרב הקשישים (גיל 65 ומעלה) עמד בשנה שהסתיימה ביוני 2007 על כ-25 אחוזים.  
ההסתברות היחסית של משפחה שבראשה עומד קשיש להיות ענייה, יותר מכפולה מזו של משפחה אחרת.  
לשינויים בקצבאות, ובמיוחד ביחס לקו העוני, יש השפעה מכרעת על תחולת העוני בקרב הקשישים ועל ההסתברות שלהם להיות עניים.  
בשנים האחרונות התחזקה אצל קובעי המדיניות הגישה שלפיה מוקד התמיכה הממשלתית צריך לעבור מתמיכה אוניברסלית לתמיכה סלקטיבית לפי צרכים כלכליים או אחרים.  
בשנת 2006 חיו בישראל כ-700 אלף תושבים קשישים בני 65 ומעלה – כ-10 אחוזים מתושבי המדינה. שיעור העניים מקרב הקשישים היה בשנה המסתיימת ביוני 2007, 24.3 אחוזים, דומה לשיעורו באוכלוסייה כולה, אך גבוה בהשוואה בין-לאומית. כ-90 אחוזים מהמשפחות שבראשן עומד קשיש מקבלים קצבת זיקנה (לפי סקר ההכנסות של הלמ"ס), וקצבה זו מהווה מרכיב חשוב בכלל הכנסותיהן. בשל המשקל הגבוה של הקצבאות והתמיכות הממשלתיות בהכנסות הקשישים ובעיקר בקרב העניים שבקרבם, לשינויים בקצבאות יש השפעה מכרעת על שיעור העוני בקרב הקשישים ועל ההסתברות שלהם להיות עניים.
ללא הקצבאות, ובפרט קצבת הזיקנה, היו יותר מ-50 אחוזים מקרב הקשישים מתחת לקו העוני. שיעור זה ירד, כאמור, לכ-25 אחוזים מקרב הקשישים כאשר הקצבאות נלקחו בחשבון, שיעור גבוה כשלעצמו. סכום קצבת הזיקנה (עם השלמת ההכנסה) ליחיד עמד ב-2007 על 2,181 שקלים, שהיו כ-28 אחוזים מההכנסה הממוצעת במשק – סכום שהיה מעל לקו העוני בשנה זו. לכאורה, במצב זה הייתה צריכה תחולת העוני להיות נמוכה יותר. תחולת העוני הגבוהה בקרב הקשישים גם לאחר ההתערבות הממשלתית, על אף רמת הקצבאות הגבוהה מקו העוני, מוסברת בהעדר זכאות של חלקם לקצבת הזיקנה, ובקריטריונים נוקשים יחסית לקבלת השלמת הכנסה.
בשנים האחרונות התחזקה אצל קובעי המדיניות הגישה שלפיה מוקד התמיכה הממשלתית צריך לעבור מתמיכה אוניברסלית לתמיכה סלקטיבית, וכי הקריטריון החשוב ביותר צריך להיות רמת ההזדקקות לסיוע. גישה זו, וכן אילוצים תקציביים, הביאו ב-2002 ו-2003 לקיצוץ נומינלי ולהקפאת עדכון הקצבה, ואלה פעלו לירידה נומינלית מצטברת של כ-4 אחוזים בקצבה הבסיסית בשנים אלו (ירידה ריאלית מצטברת של 9.1 אחוזים). הקיצוץ הנומינלי לא חל על מי שזכאים להשלמת הכנסה או לקצבת שארים, על פי הגישה כי יש לשמור על רמת חיים מינימלית של הנזקקים ביותר. עם זאת, לנוכח
השפעת צעדים אלו על אוכלוסיית הקשישים הוחלט בשנים 2005 ו-2006 על העלאה מחודשת של
הקצבה הבסיסית, ובמקביל גם על העלאת הקצבה להשלמת ההכנסה. כך ההקצבה הבסיסית הנומינלית הועלתה בשנים אלו ב-2.3 אחוזים, אף כי היא עדיין לא חזרה לרמתה הריאלית טרם הקיצוץ, ואילו קצבת השלמת ההכנסה הועלתה באותן שנים נומינלית ב-32 אחוזים.
ברוח דומה התקבלה בנובמבר 2007 החלטה להעלות את קצבת הזיקנה בהדרגה עד ינואר 2010, תוך מתן דגש לתמיכה סלקטיבית, והתמקדות בנזקקים במיוחד. עם זאת, העלאת הקצבאות השונות – קצבת הזיקנה והשלמת ההכנסה – ללא שינוי בקריטריונים לקבלתה, במיוחד ביחס להשלמת ההכנסה, לא צפויה לשנות את תחולת העוני בקרב הקשישים, שכן עוד טרם השינוי הייתה רמת הקצבאות, כאמור, גבוהה מקו העוני.
בהרצת רגרסיה המנכה את השפעת כל המשתנים האחרים – כרמת השכלה, המגזר, גודל המשפחה וכו' – נמצא כי ההסתברות היחסית של משפחה שבראשה עומד קשיש להיות ענייה, גבוהה פי שניים מזו של משפחה אחרת. בשנים 2002 עד 2004 הובילו השינויים בקצבה הבסיסית ובקצבת השלמת ההכנסה לעליית ההסתברות כי משפחה שבראשה קשיש תהיה ענייה. לעומת זאת, בשנים 2005 עד 2006/7 עם עליית שיעור הקצבה קטנה בממוצע ההסתברות היחסית להיכלל בקבוצת העניים (ראו איור).