מחקר חדש בבנק ישראל: השפעת הסכם השילומים מגרמניה על השכלת ושכר ילדי ניצולי השואה


·         פיצויים ששולמו להורים ניצולי שואה בשנות החמישים והשישים, קרי כשילדיהם היו צעירים דיים, הובילו לגידול בהשכלה של הדור השני, במיוחד של נשים; זאת בהשוואה לילדים שכבר היו בוגרים כאשר הוריהם החלו לקבל את הפיצויים, בעיקר משנות התשעים ואילך.

·         הפיצויים לניצולי שואה הובילו על פי מחקרו של צור לעלייה של 1.4 עד 8.2 נקודות אחוז בהסתברות של נשים שנולדו לניצולי שואה לרכוש השכלה גבוהה, בהתאם לגובה הפיצויים שהתקבלו.

·         הפיצויים לניצולי שואה יכולים להסביר רק חלק קטן מפערי ההשכלה הכלליים בישראל על פי מוצא ההורים, בפרט כשמתחשבים במשקלם הנמוך של ילדי הניצולים בקרב כלל יוצאי אירופה ואמריקה.

 

חלק מניצולי השואה מקבלים החל משנות החמישים של המאה ה-20 פיצויים בסכומים שונים מגרמניה ("רנטות") או מישראל, וחלקם החלו לקבל פיצויים רק בהמשך, במיוחד אחרי הקמת "קרן סעיף 2" באמצע שנות התשעים, חקיקת "חוק ההטבות לניצולי שואה" בשנת 2007 ודו"ח ועדת דורנר.מחקר שכתב ד"ר שי צור מחטיבת המחקר של בנק ישראל, בעזרת נתונים מותממים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והרשות לזכויות ניצולי השואה מתמקד באחד ההיבטים החשובים והמעניינים של נושא הפיצויים לניצולי שואה: ההשלכות של השילומים על השכלת בניהם ובנותיהם של הניצולים. בהשוואה בין משקי-בית שקיבלו פיצויים - אך בתזמונים השונים שתוארו - המחקר מוצא שפיצויים ששולמו להורים בשנות החמישים והשישים, קרי כשילדיהם היו צעירים דיים, הובילו לגידול בהשכלה של הדור השני, במיוחד של נשים; זאת בהשוואה לילדים שכבר היו בוגרים כאשר הוריהם החלו לקבל את הפיצויים, בעיקר משנות התשעים ואילך.

בישראל יש שלוש קבוצות עיקריות של ניצולי שואה שמקבלות פיצויים:

1.        הקבוצה הראשונה כוללת ניצולים שעלו לישראל מגרמניה או שהשתייכו ל"קבוצת השפה והתרבות הגרמנית" (כפי שהוגדר בחוק הגרמני) ושזכאים, לרוב מאז 1956, לתשלום חודשי אשר שווה לכ-30 אחוזים מהשכר הממוצע בישראל לאורך השנים. קבוצה זו קיבלה גם תשלום חד-פעמי גדול בעת התחלת התשלום כפיצוי רטרואקטיבי. נכון לשנת 1972 (שנתיים לאחר שגרמניה סגרה את האפשרות להגשת תביעה) 100,000 ניצולים קיבלו פיצויים קבועים מגרמניה.

2.       הקבוצה השנייה כוללת ניצולים שעלו לישראל לפני אוקטובר 1953 מארצות אחרות מלבד גרמניה ולא הצליחו או לא רצו להוכיח שהם שייכים ל"קבוצת השפה והתרבות הגרמנית". ניצולים בקבוצה זו היו זכאים החל משנת 1957 לתשלום חודשי נמוך יותר מישראל, השווה לכ-10 אחוזים מהשכר הממוצע במשק. ניצולים משתי הקבוצות הראשונות היוו נכון לתחילת שנות השבעים כ-5 אחוזים מאוכלוסיית ישראל.

3.       הקבוצה השלישית כוללת עשרות אלפי ניצולים שלא היו זכאים לפיצויים כלשהם עד לשנת 1996. ניצולים אלה לא היו ממוצא גרמני וגם לא השתייכו לקבוצת השפה והתרבות הגרמנית. הם הגיעו לישראל אחרי אוקטובר 1953 או שלא הצליחו להתגבר במהלך שנות החמישים והשישים על מכשולי הבירוקרטיה הישראלית או הגרמנית.

המחקר מוצא השפעה חיובית של הפיצויים על ההון האנושי של הילדים והיא בולטת יותר, משמעותית, בקרב בנות. חישובים על סמך האומדן (שהתקבל מרגרסיה מרובת משתנים, תהליך סטטיסטי שמנטרל הבדלים שנובעים מגורמים אחרים) מלמדים שפיצויים נמוכים יחסית לשני ההורים (אשר התקבלו מישראל מאז שנות החמישים) הגדילו את מספר שנות הלימוד של בנות ב-0.07 שנת לימוד ופיצויים גבוהים יחסית (אשר התקבלו מגרמניה משנות החמישים) לשני ההורים, ב-0.42 שנה. המחקר גם מוצא שהפיצויים הובילו לעלייה של 1.4 עד 8.2 נקודות אחוז בסיכוי לרכוש השכלה על-תיכונית ולעלייה של עד כ-13.5 אחוז בשכרן, תלוי במספר המקבלים במשפחה ובגובה הפיצוי.

פערי ההשכלה וההכנסה בין קבוצות בישראל נובעים ממגוון סיבות שברובן אינן קשורות למחקר שערך צור, וחשוב לבחון את תוצאות מחקרו בהשוואה לפערים הכלליים: על פי מחקר שערכה בשנת 2015 נורית דוברין מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לישראלים שהיו בגילים 25 עד 44 בשנת 2015, אשר שני הוריהם נולדו באירופה או באמריקה, יש סיכוי גבוה יותר ב-20 נקודות אחוז לרכוש השכלה על-תיכונית, מאשר ישראלים אשר הוריהם נולדו באסיה או באפריקה, והפערים בין מבוגרים יותר אף רחבים מכך. למרות שפיצויים לניצולי שואה הובילו על פי מחקרו של צור לעלייה של 1.4 עד 8.2 נקודות אחוז בהסתברות של נשים שנולדו לניצולי שואה לרכוש השכלה גבוהה, הם מסבירים רק חלק קטן מפערי ההשכלה הכלליים בישראל על פי מוצא ההורים, בפרט כשמתחשבים במשקלם הנמוך של ילדי הניצולים בקרב כלל יוצאי אירופה ואמריקה.

המחקר בוחן מגוון מקורות אחרים שעשויים היו להוביל לפערים בהשכלה שנמצאו בין משקי-בית שקיבלו פיצויים בתזמונים השונים ושולל את האפשרות שהם מטים את התוצאות. כדי לבצע השוואה שתוצאותיה אמינות, המחקר משווה רק בין ילדים ששני הוריהם הם ניצולי שואה, מבצע גם בדיקות נפרדות לפי ארצות מוצא, ודן בהרחבה במערך הגשת הבקשות ובסירוב של חלק מהניצולים לקבל פיצויים מגרמניה. המחקר דן גם בסיבה אפשרית לכך שהתוצאות שהתקבלו משמעותיות בעיקר בקרב בנות: לגברים היו יותר הזדמנויות תעסוקה מיידיות ובפיצויים שהמשפחה קיבלה לא היה די על מנת לגרום להם להמשיך ללמוד ולוותר על תעסוקה ולעיתים על תמיכה במשפחה.