תמורות באי-שוויון בין המחוזות בישראל ובתוכם

להודעה המלאה כמסמך Word

לגרפים ונתונים

בעשור האחרון כתוצאה מתהליכי אגלומרציה גדל בהתמדה ריכוז האוכלוסייה במחוז המרכז, בשעה שבכל יתר המחוזות בארץ נרשם מאזן הגירה שלילי[1]. תהליך זה היה מלווה בריכוז משרות איכותיות יותר במרכז (פרק ה'...) והביא לעלית מחירי הדיור שם. בתיבה זו נבחן האם כתוצאה מתהליכים אלו גדלו הפערים הכלכליים בין המרכז לפריפריה והאם נוצר ריבוד חברתי כלכלי.

תיבה זו עונה על שאלות אלו  על ידי בחינת התפתחות האי-שוויון בהכנסות בעזרת מדד תייל. זהו כלי מקובל לניתוחים מסוג זה, והוא מאפשר לחלק את האוכלוסייה לקבוצות ולפרק את האי-שוויון הכולל למרכיב של אי-שוויון בין הקבוצות ולמרכיב של אי-שוויון בתוכן.[2] שימוש במדד תייל בנוגע למחוזות מאפשר להציג שני מדדים: הראשון מתייחס לפערים שבין המחוזות ומחושב על סמך ההכנסה הממוצעת בכל מחוז, ואילו השני מתייחס לפערים שבתוך המחוזות ומחושב על סמך הממוצע המשוקלל של רמת אי-השוויון בכל אחד מהם. סכום שני המדדים הללו מבטא את אי-השוויון הכולל באוכלוסייה.
איור 1 מתייחס להכנסה הכלכלית (הכנסה מעבודה שכירה או עצמאית, מעסק, מפנסיות ומהון, לפני ניכויי מס ותשלומי העברה של הממשלה), והוא מתאר כיצד מדד תייל לאי-שוויון בהכנסה זו התפתח בין 1998 ל-2011. מן האיור ניתן ללמוד כי האי-שוויון הכולל באוכלוסייה (הקו הירוק) ירד בשנים האחרונות. פירוקו של האי-שוויון הכולל לפי מחוזות גיאוגרפיים מעלה כי במהלך התקופה התרחב האי-שוויון בין המחוזות ואילו האי-שוויון בתוכם הצטמצם.[3] שתי תוצאות אלה עשויות להצביע על התרחבות הפערים בין המרכז לפריפריה. מלבד תהליכי האגלומרציה הכלכלית, במסגרת התוכנית להבראת כלכלת ישראל, צמצמה הממשלה בשנת 2003 את היקף ההטבות במס שיישובים רבים בפריפריה נהנו מהן. ליישובי הצפון ההטבות צומצמו ולמאות יישובים בנגב הן בוטלו[4], ויתכן כי הדבר שוחק את יכולתה של הפריפריה לשמר בתוכה אוכלוסיות חזקות ולמשוך אותן אליה ממרכז הארץ. האי-שוויון בהכנסה הכלכלית בין המחוזות עלה עד 2010 ולאחר תקופה ארוכה של עליה ירד ב-2011 ; עדיין מוקדם להעריך אם יש שינוי במגמה או שמדובר בסטיה זמנית.[5] האי-שוויון בתוך המחוזות היה יציב בתחילה ומ-2006 החל לרדת בהדרגה.


[1] כלומר מספר האנשים שעזבו את המחוזות עלה על מספר האנשים שעברו להתגורר בהם. הרחבה מופיעה בלוח 2.15, השנתון הסטטיסטי לישראל, 2013.
[2] Milanovic, 2005; Theil, 1989; Akita, 2000; Braun, 1988
[3] סקרי ההכנסות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מבחינים בין שבעה מחוזות: ירושלים, הצפון, חיפה, המרכז, תל אביב, הדרום ויהודה ושומרון. הנתונים על אזור יהודה ושומרון סובלים מהיעדר או ממיעוט תצפיות בחלק מהשנים, ולכן האזור הושמט מהחישובים. סקרי ההכנסות כוללים את משתנה החלוקה למחוזות החל משנת 2004. עד אז סווגו התצפיות לפי מחוזות באמצעות התאמה בין סמל היישוב למחוז שהוא שייך לו. לכ-15% מהמדגם לא היה בשנים אלה סמל יישוב. עקב השינויים שחלו ב-2012 בסקרי ההוצאות וההכנסות, לא ניתן לעמוד על ההתפתחויות שהתרחשו אחרי שנת 2011.  
[4] בשנת 2005 נוספו כמה יישובים בדרום ובצפון לרשימת היישובים הזכאים להטבות במס. בשנת 2012 נוספה הקלה לתושבי העיר אילת, במסגרת חוק אזור סחר חופשי. בשנת 2009 החליטה הממשלה על מתווה להפחתה הדרגתית של הזיכוי ממס הניתן ליישובים, והוא מתייחס לשנים 2012—2016. הרחבה מופיעה בסעיף 11 של פקודת מס ההכנסה.
[5] לשם המחשה של סדרי הגודל במדד תייל: Akita (2000) מוצא כי בין 1990 ל-1994 עלה אי-השוויון בין המחוזות בסין בצורה חדה ובשיעור של כ-3 נקודות אחוז (0.029 במספרים מוחלטים). Milanovic (2005) בוחן את התפתחות מדד תייל לאי-השוויון בין מחוזות במספר מדינות מרכזיות בעולם, ומצביע על כך שבין 1990 ל-2000 חלה בהודו ובסין עלייה – ובברזיל ירידה –  של 3—5 נקודות אחוז. אי-השוויון בין המחוזות בישראל גדל בין 1998 ל-2010 ב-1.3 נקודת אחוז.

 


3-3-2014-1.png