התאגדות עובדים בישראל בשנים 2014–2018

קטע מתוך לקח ניתוחי מדיניות וסוגיות מחקריות:


  • לאחר ירידה חדה של שיעורי ההתאגדות בעשורים הקודמים, עלה שיעור השכירים המשלמים דמי חבר/טיפול לארגוני עובדים (להלן העובדים המאוגדים) במתינות בשנים 2012–2018, במקביל לגל התאגדויות במשק. בשנת 2018 כרבע מהשכירים בישראל שילמו לארגוני עובדים דמי חבר/טיפול, שסכומם עלה על מיליארד ש"ח. בניגוד לישראל, ברוב מדינות ה-OECD ירדו שיעורי ההתאגדות בתקופה זו ירידה מתונה.
  • שכירים המאוגדים במגזר הציבורי ובחברות ועמותות המספקות שירותים ציבוריים מאופיינים בשכר גבוה מזה של עמיתיהם שאינם מאוגדים. לעומת זאת, בענפים העסקיים פערי השכר בין העובדים המאוגדים ללא מאוגדים קטנים מפערי השכר המקבילים במגזר הציבורי ובשירותים הציבוריים. פערי השכר בין נשים שכירות מאוגדות ושאינן מאוגדות גדולים מפערי השכר בין גברים שכירים מאוגדים ושאינם מאוגדים. ייתכן שפערי שכר אלו משקפים מקצועות, עיסוקים ומאפיינים שונים של מקומות העבודה.

 

לקטע המלא​


המחקר נכתב על ידי חגי אטקס וגיא אלמוג מחטיבת המחקר ויתפרסם בקרוב במסגרת לקט ניתוחי מדיניות וסוגיות מחקריות, ממפה את מגמות ההתאגדות ומאפייני המאוגדים בשנים 2014–2018 באמצעות מקור סטטיסטי חדש: דיווחי המעסיקים לרשות המסים על ניכוי-מהשכר של דמי חבר/טיפול לארגוני עובדים. כך, באמצעות בסיס נתונים מנהלי הכולל מדגם מקרי של 10% מהשכירים בישראל, המחקר שופך אור על ארגוני העובדים, אשר בשני העשורים האחרונים נבחנו באופן לא סדיר באמצעות סקרים מוגבלים בהיקפם. מחקר תיאורי זה מציג מתאמים סטטיסטיים – ולא קשרים סיבתיים – בין התאגדות לבין מאפייני השכירים המשלמים דמי חבר/טיפול ושכרם, ובכך הוא משלים חלל בסטטיסטיקה של שוק העבודה.

ארגוני העובדים בישראל חוו החל משנות השמונים ירידה של מספר החברים בהם, בפרט לאחר ניתוק הקשר בין החברוּת בהם לבין ביטוח רפואי עם חקיקת חוק הבריאות הממלכתי (1995). אולם בעשור האחרון התרחבה פעילותם של ארגוני העובדים לגיוס חברים חדשים: הקמת ארגון העובדים "כוח לעובדים" (2007), והקמת אגף להתאגדות עובדים בהסתדרות הכללית (2009) שיקפו  פעילות אינטנסיבית של ארגוני עובדים לאיגוד עובדים במקומות עבודה לא מאוגדים, בין היתר בתחומי הסלולר, הפיננסים והתחבורה הציבורית, במכללות ואף במגזר ההיי-טק.  התאגדויות עובדים קיבלו רוח גבית גם משינויי חקיקה (2013) ומפסקי דין כפסק דין פלאפון (2012).

המחקר הנוכחי מצביע על עלייה מתונה של שיעור השכירים המאוגדים (המזוהים במחקר זה על פי תשלום דמי חבר/טיפול), בשנים 2014–2018 (הכוכביות והקו הכחולים באיור 1), לאחר שמגמת הירידה של שיעור החברות בארגוני עובדים מכ-45% בשנת 2000 לכ-23% ב-2012 – שנמצאה במחקרים קודמים - נבלמה. זאת בדומה לממצאי המחקרים הקודמים שהתבססו על מאגרי נתונים מוגבלים יותר שהתייחסו לשנים 2012 ו-2016 (המשולשים הכחולים באיור 1). העלייה, אף כי מתונה, של שיעור ההתאגדות בישראל בולטת לעומת הירידה המתונה של שיעורי החברוּת בארגוני עובדים במדינות ה-OECD. מבין מדינות אלו עלה שיעור ההתאגדות בשנים 2010–2019 רק בתורכיה, בדרום קוריאה ובאיסלנד (איור 1). בכל השאר שיעורי ההתאגדות נותרו יציבים או ירדו. 


המחקר מתעד גם את הפערים בשיעורי ההתאגדות בין מגזרים כלכליים: כ-65% במגזר הציבורי (חלק ניכר מהעובדים הלא מאוגדים במגזר הציבורי משתייכים למערכת הביטחון, לרבות המשטרה והשב"ס, ולגופים אחרים שאין בהם עובדים מאוגדים כלל) לעומת כ-11% בשאר השירותים הציבוריים (בריאות, חינוך וכו' שאינם במגזר הציבורי) וכ-15% בענפים העסקיים. שיעור ההתאגדות בענפים העסקיים עלה בתקופת המחקר (2014–2018) בכנקודת אחוז, בין היתר עקב עלייה של כ-5 נקודות אחוז של שיעור ההתאגדות בענפי התקשורת, התחבורה והפיננסים, עם גל ההתאגדויות בחברות סלולר, ביטוח ותחבורה ציבורית.

השוואה של מאפייני השכירים המאוגדים לאלה של הלא מאוגדים מעלה כי המאוגדים מבוגרים יותר, שיעור הרווקים בקרבם נמוך יותר, ויש להם יותר ילדים. לשכירים המאוגדים גם רמת השכלה גבוהה יותר וותק תעסוקתי גדול יותר. כ-57% מהמאוגדים עבדו במקומות עבודה המזוהים בבסיס הנתונים כשייכים למגזר הציבורי, לעומת כ-12% בלבד מהשכירים שאינם מאוגדים. ההכנסה השנתית מעבודה ב-2018 של שכירים מאוגדים הייתה גבוהה מזו של שכירים לא מאוגדים בכ-16%; זאת עקב יציבות תעסוקתית, שבאה לידי ביטוי בכ-0.8 חודש עבודה נוסף בשנה, ועקב פערי שכר חודשי של כ-1,600 ש"ח. פערי השכר החודשי מוסברים בין היתר בשיעור המשכילים הגבוה הרבה יותר בקרב העובדים המאוגדים. נוסף על אלה, ההפרשות של המעסיק לחיסכון פנסיוני ולקרן השתלמות עבור שכירים מאוגדים גבוהות בכ-4,800 ש"ח לשנה מהפרשות המעסיק עבור עובדים לא מאוגדים (לוח 1).

השוואת השכר החודשי הממוצע של שכירים מאוגדים לזה של לא מאוגדים על פי המין והמגזר (איור 2) מעלה שני דפוסים עיקריים: ראשית, הפרש השכר בין השכירים המאוגדים ללא מאוגדים במגזר הציבורי ובשאר השירותים הציבוריים גבוה יותר מאשר בענפים העסקיים. בפרט, שכרם של הגברים המאוגדים בענפים העסקיים נמוך במקצת מזה של הלא מאוגדים, ואילו בקרב הנשים פערי השכר בין השכירות המאוגדות ללא מאוגדות בענפים העסקיים הם כמחצית מפערי השכר המקבילים במגזר הציבורי ובשאר השירותים הציבוריים. שנית, פערי השכר בין שכירות מאוגדות ללא מאוגדות גבוהים מפערי השכר בין גברים מאוגדים ללא מאוגדים בכל המגזרים. כאמור, פערים אלה עשויים לשקף הבדלים בהרכב הענפי של העובדים המאוגדים והלא מאוגדים במגדרים השונים, ומאפיינים שונים שלהם כגון השכלה, מיומנויות וניסיון, ואינם משקפים בהכרח השפעות של עצם ההתאגדות.