מחקר: מדיניות הפועלת להעלאת שיעור האינפלציה אינה תורמת לצמצום האבטלה

 
מחקר בבנק ישראל: מדיניות הפועלת להעלאת שיעור האינפלציה
אינה תורמת לצמצום האבטלה
 
מחקר שנערך בבנק ישראל מראה, כי העלאת האינפלציה, כאשר זו צפויה מראש, אינה תורמת
לגידול בפעילות ובתעסוקה.
 
עוד קובע המחקר, כי רק אם האינפלציה עולה מעבר לרמתה הצפויה, יש לכך השפעה זמנית על
הפעילות והתעסוקה.
 
גם אם ניתן "להפתיע" את הציבור ו"להעלות" את האינפלציה מעבר לצפוי, התוספת במונחי
פעילות ותעסוקה היא רק בטווח הקצר, ובסופו של דבר המשק חוזר לשיעור האבטלה הקודם, אך
עם אינפלציה הרבה יותר גבוהה.
 
מחקר שנערך במחלקה המוניטרית בבנק ישראל ע"י דוד אלקיים וד"ר מאיר סוקולר ("השערת
הנייטרליות של שיעור האבטלה ביחס לאינפלציה בישראל - בחינה אמפירית, 1990 עד 1998")
מראה, כי אין כל השפעה של האינפלציה הצפויה - האינפלציה שהציבור צפה את התפתחותה
מראש - על הגברת הפעילות והתעסוקה. בנוסף, נמצא, כי רק לאינפלציה הלא צפויה - המוגדת
כהפרש בין שיעור האינפלציה בפועל לשיעור האינפלציה שהציבור צפה מראש - יש השפעה
מובהקת, אך מוגבלת בזמן, על הגברת הפעילות והתעסוקה.
 
המסקנה האופרטיבית של מחקר זה, היא שהעלאת האינפלציה הצפויה לא תתרום, אפילו לזמן
קצר, לגידול הפעילות והתעסוקה. עפ"י מחקר זה, גם אם ניתן היה "להפתיע" את הציבור
ו"להעלות" את האינפלציה מעבר לצפוי, התוספת במונחי פעילות ותעסוקה היא קצרת טווח,
ובסופו של דבר המשק חוזר לאותן רמות של פעילות ותעסוקה, אך עם אינפלציה ברמה הרבה יותר
גבוהה. עפ"י המחקר, על מנת להפחית את שיעור האבטלה בנקודת אחוז אחת למשך 12 רביעים (3
שנים), נדרשת העלאה של 50 נקודות אחוז באינפלציה, מעבר לרמה שהציבור צפה לה מראש.
 
ממצאי המחקר תומכים בגישה של קביעת יעד אינפלציה, הנהוגה בישראל ובמדינות רבות אחרות.
ההצהרה על יעד אינפלציה והתמקדות המדיניות המוניטרית בהשגתו, עשויות להקטין את אי
הוודאות של הציבור ביחס להתפתחות האינפלציה ובכך לצמצם את השפעות אי הוודאות הזו על
הפעילות הריאלית והתעסוקה.
 
מחברי המחקר מציינים, כי בניגוד למדינות רבות, בישראל ניתן לבחון בצורה ישירה את ההשפעה
של האינפלציה הצפויה והלא צפויה על התעסוקה והפעילות. זאת, מאחר ובישראל קיים שוק של
אגרות חוב - הן צמודות למדד והן לא צמודות - כך שניתן לגזור מהפער בין תשואותיהן, נתונים
ישירים אודות ציפיות הציבור לאינפלציה. ההשערה שנבחנה במחקר זה - של אלקיים וסוקולר -
נבחנה גם במחקרים רבים ולגבי ארצות שונות. אולם, בפני מחקרים אלו ניצב קושי מרכזי בבדיקת
ההשערה. זאת, משום שלרשותם של החוקרים השונים לא היו נתונים (מדידות) אודות הציפיות
לאינפלציה. לפיכך, תוצאותיהם היו תלויות במידה רבה בהנחות לגבי אופן היווצרות הציפיות
לאינפלציה והגורמים הקובעים אותן.
 
מהות הקשר שבין קצב האינפלציה ובין שיעור האבטלה הוא אחד הנושאים המרכזיים במקרו-
כלכלה ובניהול מדיניות כלכלית. בעקבות עבודתו של פיליפס (1958), אשר מצאה מתאם שלילי בין
קצב האינפלציה ובין שיעור האבטלה, התפתחה בשנות ה- 50 וה- 60, גישה שגרסה כי קובעי
המדיניות יכולים "לנצל" מתאם זה ו"לבחור" בין צירופים שונים של אבטלה ואינפלציה. בסוף
שנות השישים, מילטון פרידמן (1968) ואדמונד פלפס (1967), כתבו עבודות - באופן בלתי תלוי זה
מזה - אשר שללו גישה זו והיוו פריצת דרך חשובה בתיאוריה ובמדיניות הכלכלית. ע"פ גישתם זו
(הידועה כ"השערת הנייטרליות של האבטלה ביחס לאינפלציה"), העדויות על קשר שלילי, כביכול,
בין קצב אינפלציה ובין שיעור אבטלה, משקפות מתאם (שלילי) רק בין האינפלציה הלא צפויה
לשיעור האבטלה. ההסבר שפרידמן ופלפס נתנו לכך הוא, כי עליה מהירה באינפלציה, מעבר לצפוי,
תורמת לשחיקה זמנית של השכר הריאלי, אשר בעקבותיה עולה באופן זמני הביקוש לעבודה, תוך
ירידה זמנית בשיעור האבטלה. לאחר תקופה קצרה, הציפיות לאינפלציה מתאימות את עצמן
לאינפלציה בפועל, השכר הריאלי עולה לרמתו הקודמת, והאבטלה חוזרת לשיעורה הקודם. גישה
זו פותחה והורחבה במהלך שנות ה- 70 וה- 80 ע"י הכלכלן רוברט לוקס וכלכלנים אחרים ונחקרה
במחקרים שונים לגבי מדינות רבות. בעקבות זאת, מקובלת כיום הדעה שאין תחלופה ארוכת טווח,
שניתן "לנצלה", בין קצב אינפלציה לשיעור אבטלה.
 
 
---------------------------------
*  הדעות המובעות במחקר זה אינן משקפות בהכרח את עמדת בנק ישראל