​

יחס החוב לתוצר עלה משמעותית במהלך המחצית הראשונה של השנה והגיע – 103 אחוזים.
בהמשך לעלייה חדשה במחצית השנייה של שנת 2001, ולעומת מגמת הירידה ארוכת הטווח בו. משנות ה-80 עד שנת 2000 – בה הגיע ל- 90 אחוזים בלבד.
משקל תשלומי הריבית של הממשלה בתוצר (על פי ההגדרה המקובלת בעולם) עמד בישראל במחצית הראשונה של שנת 2002 על 12.1% גבוה משמעותית מהממוצע במדינות ה OECD 2.4 אחוזים וגבוה משיעור של כ 6-5 אחוזים בשנים 1999-2000. עליה זו נובעת מהאצה בעליית המחירים ובעלייה בשער החליפין במחצית הראשונה של שנת 2002.
הקפדה על צמצום מתמשך של הגירעון הממשלתי, תוך שמירה על שיעורי אינפלציה נמוכים, תביא לצמצום חובה של הממשלה, לירידה יחסית בתשלומי הריבית השוטפים על חוב זה, ולגמישות רבה יותר של הממשלה בקביעת הוצאותיה.
מהמחלקה המוניטרית בבנק ישראל נמסר, כי החוב הממשלתי הכולל (הפנימי והחיצוני) הגיע בתום המחצית הראשונה של שנת 2002 ל 488 מיליארדי ₪, עליה ריאלית של 2.7% לעומת סוף -שנת 2001. יחס החוב לתוצר עלה משמעותית במהלך המחצית הראשונה של השנה והגיע ל 103 אחוזים, בהמשך לעליה חדש בו גם במהלך המחצית השנייה של שנת 2001, לשיעור של 95 אחוזים.
העלייה ביחס החוב לתוצר באה לאחר מגמת ירידה ארוכת טווח בו, שראשיתה באמצע שנות ה 80 עם תכנית הייצוב ובשיאה הוא ירד עד ל 90 אחוזים בתום שנת 2000 (וכן בתום המחצית הראשונה של שנת 2001). העלייה החדשה שהתרחשה במהלך השנה האחרונה מהווה נסיגה מההתקדמות שהושגה ביחס החוב לתוצר בחמש השנים האחרונות, והחזירה אותו לשיעור ששרר בשנת 1996. העלייה ביחס החוב לתוצר נובעת מעליית החוב הממשלתי, ומהאטה בגידול התוצר. העלייה בחוב נובעת מגיוסי ההון הגדולים של הממשלה במהלך השנה האחרונה, בשל הגידול בגירעון הממשלתי יחד עם עלייה בשער החליפין ובאינפלציה במהלך המחצית הראשונה של שנת 2002. כמו כן שיעור גידולו הנמוך של התוצר הנומינלי בעקבות ההאטה בפעילות הכלכלית במשק, תרם אף הוא ביחס החוב לתוצר.
במחלקה המוניטרית מדגישים, כי יחס החוב בתוצר הינו אחד המדדים החשובים לבחינת יציבותו של משק בעיני משקיעים זרים. כך שככל שיחס זה יורד נתפס המשק בעיניהם כיציב יותר. כמו כן, אחד התנאים המרכזיים שנקבעו בכללי מאסטריכט להצטרפותם של משקים לאיחוד המוניטרי האירופי הינו חוב שלא עולה על 60 אחוזי תוצר או תוואי ירידה ברור של החוב לקראת שיעור זה. השוואה של יחס החוב בתוצר במדינות נבחרות מלמדת, כי יחס החוב בתוצר בישראל גבוהה יחסית לממוצע של המדינות המפותחות (מדינות ה OECD) – שעומד על 74 אחוזים. עלייתו החדה של החוב לתוצר במחצית הראשונה של שנת 2002 בהמשך לעלייה שנרשמה בשנת 2001 יש בה כדי לפגוע באמינות המשק הישראלי בעיני משקיעים מקומיים וזרים, דבר אשר עלול להתבטא בפגיעה בדירוג האשראי של מדינת ישראל וכן בצמצום השקעות זרות, חדשות וקיימות אשר יגרום לפגיעה בהשקעות, בצמיחה וביציבות הפיננסית במשק.
במחלקה המוניטרית מסבירים כי חוב ממשלתי כה גדול בממדים ששוררים בישראל גורר תשלומי ריבית שנתיים בסדר גודל של 5 אחוזי תוצר מדי שנה, ראוי לציין, כי משקל תשלומי הריבית על החוב הממשלתי בתוצר מהווה מדד לנטל החוב הממשלתי על המשק. עם זאת תשלומי הריבית על החוב הממשלתי המקומי, הנרשמים בהוצאה תקציבית, בדרך כלל מוטים כלפי מטה בישראל יחסית להגדרה המקובלת בעולם, זאת משום שהם נרשמים כתשלומי ריבית ריאליים (בניכוי הפרשי הצמדה על החוב הצמוד ושיעור האינפלציה בפועל על החוב הלא צמוד, שהונפקו לשנת 2001, הנרשמים כחלק מיתרת הקרן ולא כחלק מההוצאה התקציבית), בניגוד למקובל במשקים האחרים, בהם הם נרשמים כתשלומים נומינליים (כלומר, גם הפרשי ההצמדה בהם נרשמים כחלק מתשלומי הריבית ומהווים הוצאה תקציבית). על כן על פי הגדרה המקובלת בעולם, היוו תשלומי הריבית במחצית הראשונה של שנת 2002 12.1 אחוז תוצר, לעומת שיעורים של 5-6 אחוזים בשנת 1999-2001. שיעורים אלה של תשלומי הריבית בישראל גבוהים מאוד יחסית לאלו השוררים במדינות מפותחות. שיעור תשלומי הריבית הממוצע במדינות ה OECD – עמד על 2.4 אחוזים בשנת 2001. בארה"ב היווה שיעור זה 2.3 אחוזי התוצר, ובגרמניה 2.8 אחוזים, ביפן 1.4 אחוזים ובצרפת 2.9 אחוזים. הפרש משמעותי זה בין משקל תשלומי הריבית בארץ לזה של מדינות מערביות אחרות שנובע בעיקר מגודלו של החוב הממשלתי בארץ ומרמת הריבית אשר תובע השוק מהממשלה על חובותיה.
שיעור תשלומי הריבית על החוב מושפע בעיקר משיעורי האינפלציה, גודל הגירעון התקציבי וכן מדירוג האשראי של המדינה. ככל ששיעור האינפלציה הצפוי גבוה יותר ו/או שיעור הגירעון המחייב מימון גבוה יותר, ידרשו המשקיעים תשלומי ריבית גבוהים יותר. בטווח המידי מהווים תשלומי הריבית על החוב חלק קשיח של תקציב הממשלה, ומצמצמים את יכולתה להקדיש מקורות לצרכים חשובים אחרים. רק ההקפדה על צמצום מתמשך של הגירעון הממשלתי, תוך שמירה על שיעורי אינפלציה נמוכים, תביא לצמצום חובה של הממשלה, לירידה יחסית בתשלומי הריבית השוטפים על חוב זה, ולגמישות רבה יותר של הממשלה בקביעת הוצאותיה. זאת, תוך הפניית מקורות תקציביים למימון הוצאות חיוניות אחרות – כגון הוצאות על תשתיות, חינוך וצרכים חברתיים חשובים – להפחתת מיסים ו/או להפחתת הגירעון הממשלתי. החוב הפנימי בישראל מהווה 73% מהחוב הכולל והיתר הוא חוב חיצוני (חוב המונפק בשווקים הבי"ל), הרכב שלא השתנה באופן מהותי משנת 1995.
החוב הלא צמוד היווה במחצית הראשונה של השנה 16% מסך חובה של הממשלה, כמעט ללא שינוי משיעורו בשנת 2001 – 15% לעומת 11% - 7% בשנים 1996 עד 2000. משקלו של החוב הלא צמוד עדיין נמוך מאוד, בעוד שהחוב הצמוד למדד מהווה 53% מהחוב הכולל והחוב הנקוב והצמוד במט"ח מהווה 30%. הגידול במשקלו של החוב הלא צמוד הינו איטי, על אף שכ-70% מגיוס ההון הממשלתי המקומי הסחיר במחצית הראשונה של שנת 2002 אינו צמוד, כמו גם
 80%-90% בשנים 2000 ו- 2001, וכמחצית בשנים 1995 עד 1999.
זאת מכמה סיבות: ראשית, גיוס ההון הממשלתי הלא סחיר – המהווה כחמישית מסך גיוס ההון, צמוד לממד והוא נובע מההתחייבויות של הממשלה לקרנות הפנסיה ולחברות הביטוח ולגביהן אין לממשלה גמישות. שנית, החוב הלא צמוד עדיין קצר יחסית לזה הצמוד למדד – ובעבר אף הונפק לטווחים קצרים עוד יותר ולכן חלק גדול מגיוס ההון הלא צמוד נועד למחזר את הפדיונות הגדולים בחוב הלא צמוד; שלישית, חלק מהחוב הלא צמוד נושא ריבית קבועה וחלקו ריבית ניידת- המגלם בתוכו רכיב מסוים של הצמדה- ועל כן לא נחשב לחוב לא צמוד לכל דבר. משקלו של החוב הלא צמוד בריבית קבועה בסך חוב הממשלה מגיע ל 9% בלבד; רביעית הממשלה מגייסת הון בשוקי ההון הבינלאומיים אשר כמובן נקוב במט"ח. במחלקה המוניטרית מציינים, כי במדינות עם שיעורי אינפלציה נמוכים, רובו הגדול של החוב הפנימי אינו צמוד ונושא ריבית קבועה – וזהו גם סוג החוב הנסחר ביותר בשווקים הבין-לאומיים.