הגורמים הקובעים את השכר הריאלי בסקטור העסקי בישראל
עבודתם של נתן זוסמן ויעקב לביא בחנה את הגורמים המשפיעים על קביעת השכר בסקטור העסקי בישראל על סמך נתונים רבעוניים לתקופה 1968- 1998. נבחנו ההשפעות המתקיימות לאורך זמן ("טווח ארוך") והגורמים המשפיעים בתקופות הקצרות ("טווח קצר").
1.א. קביעת השכר בטווח הארוך
הגורם העיקרי לקביעת שכר העובדים בסקטור העסקי בטווח הארוך הוא פריון העבודה, המוגדר כתוצר למועסק. על סמך שתי גישות אלטרנטיביות, מצאו המחברים כי שיעור השינוי בשכר המועסקים שווה לשיעור השינוי של התוצר למועסק- ומכאן ששיעור התמורה לעבודה קבוע בטווח הארוך. עוד מצאו המחברים כי בטווח הארוך אין השפעה משמעותית לשיעור דמי האבטלה על השכר.
2.ב. קביעת השכר בטווח הקצר.
בשנות התשעים הפך שוק העבודה לתחרותי יותר לעומת המצב בעבר בו השינויים בשכר נקבעו במשא ומתן מרכזי המנוהל על ידי ההסתדרות. אולם תהליך זה הוגבל על ידי עליית חשיבותם של חוקי העבודה, בעיקר דמי האבטלה ושכר המינימום, אשר השפעתם נמצאה משמעותית רק בשנות התשעים. אמנם ביטוח האבטלה הונהג החל מ- 1973, אך בהתחלה שיעורו ביחס לשכר היה נמוך וההתייחסות החברתית השלילית נחלשה לאחר תכנית הייצוב ב- 1985 עם הגידול באבטלה, ובעיקר בשנות התשעים עם בוא גל העלייה ההמונית. ואכן שיעור מקבלי דמי האבטלה מכלל המובטלים על מכ-16 אחוזים ב- 10980 למעל 60 אחוזים ב-1998, וככל הנראה היווה גורם חשוב בהסבר האבטלה- עקב השפעתו לעליית שכר הסף, קרי- השכר שמתחתיו הפרטים מעדיפים להישאר מחוץ למעגל העבודה.
בין גורמי הביקוש שהשפיעו על השינויים בשכר בטווח הקצר, יש להזכיר את השינויים בפריון העבודה ואת גידול הביקוש לעובדים משכילים. השינוי בפריון השפיע רק החל מ- 1986, כפי הנראה עקב הקושי בהערכת הפריון בטווח הקצר בתקופת האינפלציה הגבוהה. הגידול בביקוש לעובדים משכילים השפיע על השכר בטווח הקצר בפיגור ניכר- של כחצי שנה.
בין גורמי ההיצע, מצאו המחברים כי בנוסף לדמי האבטלה הושפע השכר באופן משמעותי מהעלייה ההמונית לארץ בשנות התשעים. בואם של העולים הגדיל את היצע העבודה מעל גידולו הטבעי, ובכך גרם למיתון עליות השכר, בפיגור של רביע אחד.
גם שיעור האבטלה הכלכלי פעל למיתון העליות בשכר הריאלי, אם כי בפיגור ניכר- של כ- 6 חודשים. נמצא כי השפעתו השלילית מובהקת ברוב תת-תקופות המדגם. דווקא בעשור האחרון, שהיא התקופה בה נחלשת ההסתדרות, השפעה זו דעכה והיא איננה מובהקת. ייתכן כי ההסבר טמון בעליית החשיבות של שיעור דמי האבטלה בקביעת השכר- אשר החליש מאד את השפעת האבטלה.
לבסוף, מצאו המחברים כי לנוהג המקובל בהסכמי השכר של אי- התאמת שכר נומינלי כלפי מטה ("קשיחויות נומינליות"), תפקיד משמעותי בהסבר השכר הריאלי הרבעוני במהלך שנות התשעים. בפרט, נמצא כי תהליך הדיס אינפלציה הפתיע את הפרטים והעלה את השכר הריאלי. התרומה של הגורם הבלתי צפוי באינפלציה נאמדת בתקופות המשנה של שנות התשעים בכ- 30 אחוזים. החל משנת 1995, בעקבות המדיניות המוניטרית המרסנת שהפחיתה את האינפלציה, התרומה להגדלת השכר הריאלי הייתה חיובית כמעט בכל השנים- עד שנת 2000. השפעה זו, המגדילה את שיעור האבטלה, היא קצרת טווח בלבד וצפויה להיחלש עם התייצבות האינפלציה ברמה הנמוכה. נמצא גם כי תוספת היוקר הגדילה את השכר הריאלי באופן זמני- תוך קיזוז לאחר שישה חודשים. עם הירידה באינפלציה בשנות התשעים ההשפעה של תוספת היוקר חדלה להיות משמעותית. נראה, אפוא, שתוספת היוקר שימשה בעיקר כביטוח מפני הפתעות אינפלציוניות.