22.12.2005
 
דברי הנגיד בלשכת המסחר ישראל אמריקה
 
המשק הישראלי נמצא כבר למעלה משנתיים בתנופה של צמיחה מהירה יחסית. הדבר מתבטא, בין היתר, בשיפור בנתוני התעסוקה והאבטלה – ובמיוחד בתעסוקה בסקטור העסקי. על רקע זה ובהנחה שהמדיניות המקרו-כלכלית של הממשלה תימשך, אנו בבנק ישראל מעריכים כי בשנת 2006 צפוי התמ"ג לצמוח בשיעור של למעלה מ-4 אחוזים והתוצר העיסקי בקצב של למעלה מ-5 אחוזים. תחזיות דומות פורסמו גם על-ידי חזאים במשק ובחו"ל. מדובר בקצבי צמיחה יפים.
חשוב אבל לזכור שהמצב הטוב שבו נמצאת הכלכלה הישראלית אינו מיקרי. הוא תוצאה של שלושה דברים עיקריים – ההתפתחות של הכלכלה העולמית, האסטרטגייה הכלכלית של הממשלה ושל בנק ישראל, הכוללת גם רפורמות, והמצב הבטחוני.
לגבי ההשפעות של הכלכלה העולמית עלינו, הייתי מציין שכפי שהיציאה מהמיתון הארוך שהיינו בו עד לפני כשנתיים וחצי הושפעה מתחילת הצמיחה של הכלכלה העולמית, כך המשך הצמיחה אצלנו מושפע מהמגמה הברורה של צמיחה בעולם כעת. על-פי מרבית התחזיות של המוסדות הפיננסיים הבינלאומיים ושל בתי ההשקעות, צפויה הצמיחה העולמית בשנת 2006 להיות מהירה יחסית ולהגיע לקצב של כ- 3.5 אחוזים. אומנם יש סיכונים בפני המגמה הזאת – כמו הגירעון בחשבון השוטף בארצות הברית, או האפשרות להמשך העלייה במחירי האנרגיה, אבל כרגע התמונה די אופטימית.
שנית, הכרחי להמשיך באסטרטגיה הכלכלית שבחרנו, שכן אסטרטגייה זו יוצרת את התנאים לצמיחה מתמשכת. מבחינת המדיניות התקציבית מדובר במדיניות של ירידה ברורה ומתמשכת במשקל הממשלה בכלכלה הישראלית ובירידה בנטל החוב הממשלתי בתוצר. למרות שהתקדמנו בנושא הזה, בייחוד בשנה זו, עדיין הדרך ארוכה מאד. נטל החוב בתוצר בישראל מאד גבוה בהשוואה בינלאומית ואמור להסתכם השנה בכ- 100 אחוז. זאת, בעוד שיחס החוב הממשלתי בתוצר ברוב מדינות ה-OECD נע בין 30- 40 אחוז. בשנתיים האחרונות התחדשה אצלנו הירידה בחוב הממשלתי יחסית לתוצר – לאחר שהוא הגיע לכ- 104 אחוזים ב- 2003. ללא מדיניות של המשך ירידה ברורה לאורך זמן, נגיע די מהר למצב שבו גם הממשלה וגם הסקטור העסקי ישלמו ריביות גבוהות עבור מימון הפעילות שלהם בישראל. ואני לא מדבר על הריבית של בנק ישראל, אלא, על הריביות הבינוניות והארוכות שהשווקים הפיננסיים יכתיבו לנו. הדבר יפגע בהשקעות בישראל וכמובן, גם בצמיחה ובתעסוקה.
בנוסף, הובילה הממשלה, במסגרת האסטרטגייה הכלכלית, שורה של רפורמות מבניות – למשל בשוק העבודה, בסקטור הציבורי, בשוק ההון, בנמלים – של הפרטות – למשל בנק לאומי, בנק דיסקונט, בזק ואל-על - ובהשקעות בתשתיות - למשל בתחומי הרכבת. הדברים שכבר נעשו ימשיכו לשאת פירות גם בעתיד אבל העבודה בתחום הזה עוד רחוקה מסיום. מבחינת בנק ישראל, אנו תורמים את חלקנו לאסטרטגיה זו, בעיקר ע"י ניהול מדיניות ריבית שפועלת כדי לחזק את יציבות המחירים - על-פי היעד של הממשלה ותמיכה ביציבות הפיננסית.
לכן, אני מאוד שמח שהשנה, כנראה, הגרעון בתקציב יגיע לכ- 2 - 1.5 אחוזים של התמ"ג ושיחס חוב תמ"ג ירד לפחות מ 100%. בשנה הבאה יהיה נכון להמשיך במגמה זו.
הגורם השלישי לצמיחה הוא הרגיעה הביטחונית שהושגה ובעיקר הציפיות לתהליך שלום – המשפיעות לחיוב על הכלכלה, במיוחד דרך התיירות ורצון המשקיעים המקומיים והזרים להשקיע במשק הישראלי.
ובכל זאת, לא כדאי לנוח על זרי הדפנה. יש לפנינו אתגרים, ואני אתייחס לשניים עיקריים:
האתגר הראשון הוא המשך האסטרטגיה הכלכלית שעליה דיברתי. אנחנו כבר בתקופת בחירות והתהליך הדמוקרטי נמצא בעיצומו. בתקופה כזו נפתחות מחדש הרבה מאד שאלות, ובאופן טבעי הדבר מלווה בהרבה אי-ודאות לגבי ההמשך. חשוב שהציבור, ובמיוחד המשקיעים הזרים והמקומיים, יידעו על כך כבר עכשיו, ואני מתכוון לכך שהממשלה הבאה תמשיך לבצע -באופן כללי - את האסטרטגיה הכלכלית הנוכחית. עם זאת, אפשר להניח שהמשמעת של השווקים לא תאפשר לממשלות הבאות לחרוג מידי מדרך זו. במשך שנות ה- 90 הלכנו בדרך די עקבית של פתיחות וחשיפה כלפי הכלכלה העולמית ואימוץ נורמות כלכליות על בסיס אלה המקובלות במשקים המפותחים – בעיקר ארצות הברית והאיחוד האירופאי. זאת, למרות שהרבה ממשלות התחלפו במשך השנים. נדמה לי שהציבור הישראלי מתוחכם ויודע זאת. את פירות הדרך הארוכה שבה הלכנו עד היום אנחנו כבר קוטפים, במיוחד בשנים האחרונות, ולא כדאי להפסיד אותם.
כמובן, האסטרטגייה הכלכלית של המשק אינה מטרה אלא אמצעי למטרה המאוד חשובה והיא צמיחה מתמשכת. על פניו נראה די ברור לכולם למה זו מטרה כל-כך חשובה. אבל נדמה לי שיש כמה נקודות שכדאי להאיר, בהקשר זה.
חשוב להבין כי הצמיחה המתמשכת חיונית כדי לשפר את הרווחה של האזרחים הישראליים, כדי לשפר את היכולת של מדינת ישראל לעודד עלייה מהתפוצות גם מן המדינות המפותחות - ולחזק את היכולת שלה לשמור על המצב הבטחוני.
כאן אני מגיע לאתגר השני שעומד בפנינו, וזה המצב החברתי, בייחוד בעיית העוני. מדיניות אחראית באשר לנושאים החברתיים היא מדיניות המתנהלת בתוך מסגרת האסטרטגייה הכלכלית שכבר דיברתי עליה. הרי לא יעזור לנו לצמוח לאורך זמן ולהגיע לרמת החיים האירופאית, ללא טיפול בנושאים החברתיים, אבל לא נוכל לטפל בהם ללא צמיחה מתמשכת לאורך זמן - ואף נגרום להחמרתם, ואפילו די מהר. הבחנה זוֹ חייבת להיות ברורה בשיח הציבורי ובקרב מקבלי ההחלטות.
לצד מדיניות שיוצרת תנאים לצמיחה מתמשכת יש דבר נוסף, חשוב מאד לטיפול בבעיית העוני בטווח הארוך יותר, והוא מדיניות שתאפשר לאזרחי המדינה למצות את מלוא הפוטנציאל שלהם, בייחוד דרך חינוך. הדבר חשוב גם לצמיחת המשק וגם ליכולת של האזרחים לא להיכנס למעגל העוני. במסגרת זו אני מדבר על מערכת חינוך ועל מערכת בריאות, הנגישות לכל האוכלוסייה ובמיוחד לאוכלוסייה החלשה. אני יכול לציין בתחום החינוך כמה צעדים, למשל: שיפור מערך ההכשרה המקצועית מצד הממשלה; עידוד ההכשרה המקצועית במקצועות החיוניים ע"י הסקטור העסקי; הרחבת התוכניות להשכלה בסיסית של מבוגרים; הגדלת המשאבים המופנים לריכוזי האוכלוסייה החלשה בתקציב החינוך.
וכמובן הנושא עליו דיבר שר האוצר בימים האחרונים, שינויים במימון מערכת ההשכלה הגבוהה, אשר מצד אחד יתנו לאוניברסיטאות את האפשרות להשקיע בעתיד ולהתפתח ומצד שני יאפשרו לכל סטודנט שמגיע לרמת היכולת הנדרשת- ללכת לאוניברסיטה.
במקביל, חשוב לקדם צעדי מדיניות המטפלים בבעיית העוני בטווח הקצר. מדיניות כזו צריכה להיות מבוססת על העקרונות של מתן תמריצים לאלה שמסוגלים לצאת לעבודה, מתן תמיכה לעובדים העניים ואני מתייחס כאן למס הכנסה שלילי, ומתן תמיכה לאלה שאינם מסוגלים לעבוד – למשל, נכים או קשישים.
ביום ראשון השבוע הוחלט אצל ראש הממשלה על מספר צעדים חשובים לטיפול בבעיית העוני. אני מברך על ההחלטות ומצפה שהן יבוצעו באופן מלא, תוך שיתוף פעולה בין כל הגורמים המעורבים.