דגשים בניהול המשק על ידי הממשלה, עבור מפגש עם מועדון היו"רים וראשי תאגידים של המרכז הישראלי לניהול

דגשים בניהול המשק ע"י הממשלה
הוכן ע"י דוד קליין - נגיד בנק ישראל, עבור מפגש עם מועדון היו"רים
וראשי תאגידים של המרכז הישראלי לניהול, 22 באוקטובר, 2003

מתרבים האינדיקטורים לכך ששנת 2003 מסמנת מפנה במשק הישראלי. לאחר שנתיים של צמיחה שלילית תירשם השנה צמיחה חיובית נמוכה, וקיים סיכוי לא מבוטל כי מגמת שיפור זו תימשך, אם כי באיטיות, בשנת 2004. חלק מהשיפור יש לזקוף לזכות השינוי האיטי בהשפעת שני הגורמים העיקריים אשר דחפו את המשק למיתון. מחד, מדינות שונות בעולם, ובעיקר ארה"ב, הולכות ומתאוששות מהשפל אשר פקד אותן החל מראשית העשור, והדבר בא לידי ביטוי בהאצת שיעור הגידול של הסחר הבינ"ל – גורם מפתח לעידוד היצוא הישראלי. מאידך, הסיכסוך האלים עם הפלשתינאים משפיע מעט פחות על התנהגות הציבור בהשוואה לשנתיים האחרונות, דבר המתבטא בצריכה הפרטית, ובמידה מוגבלת – גם בפעילות של ענפי התיירות והמסחר.

אולם לצד שני גורמים אלה, לשינוי במדיניות – עם הקמת הממשלה החדשה בראשית השנה – יש תרומה חשובה למיפנה, ועוד יותר – לחיזוק יסודותיו של המשק, שהוא תנאי הכרחי לכך שהשיפור יימשך. מטבע הדברים, תשומת הלב הציבורית מתמקדת מדי פעם בנושא מסויים כמו משפחות חד-הוריות, הפרדת הנמלים, עדכון סל התרופות, גירוש שוהים בלתי חוקיים, מחיר המים לחקלאים, מענקים להעתקת מפעלים, שכר לימוד של סטודנטים. עם זאת, ניהול המשק ע"י הממשלה חייב להתאפיין בראייה כוללת ולטווח של מספר שנים קדימה כדי לטעת בציבור את ההבנה כי הנושאים העולים מדי פעם לכותרות אינם אוסף מקרי אלא חלק מתוכנית כוללת המובילה לחידוש תהליך הצמיחה.

לשינוי במדיניות הממשלה  יש, וצריכים להיות, מספר מאפיינים אשר:

יספקו את הבסיס לצמיחה;
יבטיחו את היציבות;
ויגדירו מחדש, בצורה עמידה יותר במבחן הזמן, את חלוקת האחריות בין המדינה והאזרח להבטחת עתידו הכלכלי.
נקדיש את השיחה היום למאפיינים אלה.

הבסיס לצמיחה

המדיניות לחידוש הצמיחה נשענת על שלושה יסודות עיקריים:

תקציב החותר להקטנת ההלוואות אשר נוטלת הממשלה מהמשק, כדי לפנות מקורות חסכון למימון הפעילות של המיגזר הפרטי ולהורדת הריבית לטווח ארוך, וזאת תוך הקטנה במקביל של נטל המס.	1.
רפורמות בשוק העבודה אשר נועדו להגדיל את שיעור התעסוקה.	2.
רמה גבוהה של השקעות בתשתית פיזית לפחות עד סוף העשור.	3.

לשני היסודות הראשונים אתייחס להלן, אולם אתחיל מההשקעות בתשתית. הדיון בנושא זה נשמע לעתים כאוסף של סיסמאות ונדמה שמזכירים אותו בלי להבין את משמעותו המלאה. מדובר במשימה גדולה ומורכבת, ועמידה בה היא אכן תנאי מרכזי להנעת תהליך הצמיחה.

תרומתה הישירה של המדיניות לצמיחת המשק נעוצה בדגש על פיתוח התשתית הפיסית: כבישים, רכבות, מים, ביוב, נמלי ים ואויר, חשמל, גז, ותקשורת. הממשלה אינה צריכה, ולמעשה רצוי מאד שלא תבצע בעצמה את ההשקעות, אולם היא צריכה ליטול על עצמה את האחריות הכוללת לכך שמשימה לאומית זו תצא מן הכח אל הפועל. במה דברים אמורים:

הגדרת המטרה, בהתחשב בצרכי המשק. צרכים אלה נגזרים מהפיגור הגדול שהצטבר בכמה מענפי התשתית ומרמת ההשקעות הנדרשת כדי לתמוך במיצוי פוטנציאל הצמיחה של המשק. אומדנים שונים שנערכו, בנויים על רשימת פרוייקטים ספציפיים, מצביעים על כך שמדובר בהשקעות בהיקף של 100 מיליארד ש”ח בחמש השנים הבאות. רק מיעוטן של השקעות אלה אמור להתבצע במישרין מתקציב המדינה.	1.
תכנית העבודה של הממשלה צריכה לוודא כי כל תהליכי התיכנון של פרוייקטים אלה יסתיימו במועד כדי שניתן יהיה לממש את התכנית כולה במיגבלות הזמן בהן מדובר. תהליכי התיכנון צריכים להתבסס על תכנית מיתאר ארצית מעודכנת ולהתייחס לנהלים של אישור תכניות כאלה בוועדות השונות, ובמידת הצורך – לייעל את עבודתן.	2.
תנאי מוקדם נוסף לעמידה במשימה הגדולה הוא התאמת המסגרת האירגונית לביצוע כל פרוייקט למסגרת עסקית הולמת. מדובר בתיאגוד מחלקות ממשלתיות, הפיכת תאגיד ממשלתי לחברה ממשלתית, הפרטת חברה ממשלתית, הקמת חברה חדשה – ממשלתית, פרטית או מעורבת. המטרה היא לבזר את הסמכות, למקד את האחריות, לאפשר גיוס הון ברמת הפרוייקט – בארץ ובחו"ל, ולהבטיח תיפעול שוטף של הפרוייקט, לאחר הקמתו, אשר עומד במיבחנים כלכליים של השוק.	3.
שינוי המישטר של קביעת מחירים מינהלית של שרותי התשתית, הנעשה היום ע"י הממשלה או הכנסת, למישטר של מחירים הנקבעים ככל האפשר ע"י השוק, במיבנה תחרותי. מאחר ובשרותי תשתית, במשק קטן כמו המשק הישראלי, התחרות תישאר מוגבלת, יש להפקיד גופי פיקוח ציבוריים אוטונומיים על שמירת האינטרס של הצרכן.	4.
כיוון שלבנקים אין, ולא יהיו, מקורות מתאימים לממן השקעות בתשתית, יש לדאוג לפיתוח שווקים פיננסיים חוץ-בנקאיים, המבוססים על החסכון לטווח ארוך של הציבור, למימון הפרוייקטים. חלק ממשימה זו נעשה לאחרונה ע"י הפניית קרנות הפנסיה לשוק ההון, שינוי שבוצע כבר מזמן לגבי קופות הגמל וביטוח חיים, ויש להשלימו ע"י סילוק שארית המיכשולים להנפקת איגרות חוב של המיגזר העסקי, פיתוח שוק הכספים לצד שוק ההון, והפרדת הבעלות בין הבנקים לבין חברות העוסקות בתיווך פיננסי בצורות שונות. בהקשר זה אי אפשר להדגיש יותר מדי שכל השינויים המיבניים האלה יהיו חסרי ערך למימון התשתיות אם הממשלה לא תיפעל בנחישות ובהתמדה להקטין את חובה העצום, ותמשיך לשאוב מהשוק חלק הולך וגדל ממקורות החסכון של המשק. את התוצאה כבר רואים מדי פעם – ביצוע פרוייקטים תשתיתיים  נדחה בשל העדר מימון – והיא תלך ותחמיר אם הממשלה לא תוכל לחזור למגמת ירידה של שיעורי הגרעון והחוב.	5.

הבטחת כל המרכיבים האלה היא באחריות הממשלה, ואכן פרטים חשובים מתוכם כלולים בתכניות הכלכליות אשר הוכנו ע"י משרד האוצר במסגרת עידכון תקציב 2003 והצעת התקציב ל- 2004. עם זאת, מדובר במשימה רחבה ומורכבת, המתפרסת על פני שנים, ואין דרך אחרת לעמוד בה אלא בהרכבת מטה מתאם מצומצם של אנשי מקצוע מתחומים שונים, מהמיגזר הפרטי, אשר יהיה כפוף לקבינט הכלכלי-חברתי, ואשר ייתן תוכן מעשי לאחריות זו. תפקידו של מטה זה יהיה לקשור את הקצוות בתיאומים בין-משרדיים ובין רשויות שונות,  לזהות – בעזרת משרדי הממשלה ויועצים חיצוניים – את השינוי הנדרשים בחקיקה ובתקנות כדי להביאם לאישור  הקבינט, ולדווח במרוכז – לקבינט ולציבור – על תכנית העבודה של הממשלה ועל מידת ההתקדמות בביצועה, כל פרוייקט לפי שלביו. בראש המטה צריכה לעמוד, כמובן, אישיות בעלת נסיון עשייה מוכח אשר תוכל לרתק אליה ולהפעיל צוות בין-תחומי מתאים, כנדרש ע"י משימה אשר עומדת בראש סדר היום הלאומי.

הבטחת היציבות, אף זאת למען הצמיחה

ב- 15 השנים האחרונות אימצו כל ממשלות ישראל איסטרטגיה הגורסת כי מיצוי פוטנציאל הצמיחה של המשק יכול להתממש רק ע"י פתיחתו לעולם. ממסגרת זו נגזרת תפישה לפיה יש להוריד את יחס חוב הממשלה לתוצר כדי לקרבו לנורמות מקובלות בעולם, וזאת – באמצעות הקטנת הגרעון בתקציב, צמצום הוצאות הממשלה – אשר הפכה להיות הגדולה בעולם יחסית לתוצר, ובמידת האפשר – הורדת נטל המסים. לצד מדיניות פיסקלית נוהלה גם מדיניות מונטרית במטרה להוריד את האינפלציה במשק לרמה התואמת הגדרות מקובלות בעולם ליציבות מחירים.

נדרשות עתה החלטות נוספות כדי לחזק את האמינות של תפישה זו.

בתחום של המדיניות הפיסקלית קיבלה הממשלה זה לא כבר החלטה המנסחת מחדש את יעדי המדיניות לגבי מיצרפי התקציב:

במקום תוואי רב-שנתי יורד של שיעור הגרעון, שהיה מקובל בעבר, נקבע ששיעור זה, במחצית השנייה של העשור הנוכחי, לא יעלה על 3%;
ונוסף יעד רב שנתי לפיו הוצאות הממשלה לא תגדלנה כל שנה, בין 2005 ל- 2010, ביותר מאשר באחוז אחד.

שינויים אלה לא עוררו כל הד ציבורי, למרות שיש להם משמעות מרחיקת-לכת, אולי משום שהציבור התרגל שיעדי התקציב אינם ממש מחייבים את ממשלות ישראל. מי שלוקח יעדים אלה ברצינות, וכך צריך לקחתם, צריך לשאול שתי שאלות לגבי ההחלטה החדשה, עליהן אין תשובה בדברי ההסבר לממשלה:

מדוע נבחר שיעור גרעון מירבי של 3%? אם הכוונה היתה ללכת בעקבות הנורמה האירופית, צריך היה לציין כי הכוונה היא לתקופות שפל עמוק, ואילו בתקופות צמיחה נמוכה התקציב צריך להיות מאוזן, ובתקופות גאות צריך  להתקיים עודף תקציבי, כך שעל פני המחזור לא יהיה גידול בשיעור החוב של הממשלה. יתר על כן: אנחנו חייבים לשנות את מגמת העלייה של יחס החוב הממשלתי לתוצר, אשר מסתמנת בשלוש השנים האחרונות, וסופה אינו נראה עדיין באופק. בעוד שאצלנו יחס חוב הממשלה לתוצר הינו מעל 100%, ובמגמת עלייה, השיעור הממוצע בשווקים המתעוררים הוא 70%, ובמדינות המפותחות כ-65%. הקטנת היחס של החוב לתוצר נדרש לא רק כדי לשוב ולחזק את מעמדה של הממשלה כלווה, שהוא המפתח לשמירת היציבות הפיננסית במשק, אלא גם משום שהוא מרכיב הכרחי בכל תכנית לצמיחת המשק. משום כך שיעור הגרעון המירבי בשנים הקרובות צריך להיות, בממוצע, נמוך יותר מ- 3%.

1.

לגידול בהוצאות הממשלה באחוז אחד בלבד מדי שנה (לא מצויין אם מדובר בשיעור נומינלי או ריאלי) במשך חמש שנים, אין תקדים בהיסטוריה של המשק הישראלי. שיעור כזה מחייב מהפכה בסדרי העדיפויות של הממשלה, ודברי ההסבר לממשלה אינם אומרים על כך מאומה. ללא הסבר נוסף קשה לקבל יעד זה כמעשי.

2.

החלטה זו טעונה חיזוק כפול, כדי שתהיה אמינה:

יש לקבוע איסטרטגיה כמותית, באחוזי תוצר, של התפתחות המיצרפים התקציביים לסוף העשור – גרעון, חוב, הוצאות, נטל המסים. תמציתה של איסטרטגיה זו היא הקטנה משמעותית ומתמשכת של כמות ההלוואות להן נזקקת הממשלה למימון התקציב, תוך כדי הפחתת נטל המסים במידת האפשר. רק הקטנה מתמשכתשל החוב, לעבר הממוצע המקובל בעולם, תקנה לממשלה את האמינות הציבורית ביכולתה לשלוט בגודל החוב. איסטרטגיה זו היא מרכיב חיוני במדיניות לצמיחת המשק באמצעות המיגזר העסקי.

אין פגם בכך שנסיבות משתנות, בארץ ובעולם, גורמות לסטייה מהתוואי. זה קורה במדינות רבות. מה שנדרש הוא כי, במקרה של סטיות מהתוואי, הציבור יוכל לסמוך על הממשלה שהיא תינקוט באמצעים כדי לחזור לתוואי. אמצעים אלה צריכים לכלול זהוי מוקדם של הסיכונים לסטייה מהתוואי, כחלק מתהליך הכנת התקציב השנתי, והקצאת רזרבות כספיות לשם כך, וכן אימוץ של מנגנון מעקב שוטף ומערכת מחייבת של קבלת החלטות לתיקון סטיות מהתוואי.

בתחום של המדיניות המונטרית יש צורך לתקן את חוק בנק ישראל המיושן על בסיס המלצות ועדת לוין ונורמות בינלאומיות מקובלות. מנוי ועדה מייעצת, כמתחייב על פי אותו חוק מיושן, בהרכב כפי שהתפרסם לאחרונה, לוקה בשניים:

הוא מתאים לצורת עבודת הממשלה ובנק ישראל בעשורים הראשונים לקיום המדינה, כאשר המדיניות התבצעה באמצעות הבנקים והארגונים הכלכליים.

ניגודי העניינים הבולטים בין תחומי האחריות העסקית של מרבית חברי הועדה, לבין הנושאים אשר באחריות בנק ישראל, לא יאפשרו לחברי הוועדה למלא באמונה את תפקידם כמייעצים. אין זה אנושי לדרוש ממנהלים של גופים עיסקיים פעילים, ושל יועצים ונותני שרותים להם, אשר זה כל עולמם המקצועי וכך גם הם מתוגמלים אישית, ואשר חלקם נושאים בתפקידים המחייבים אמון של ציבור לקוחות רחב, ונתונים בשל כך לפיקוח ציבורי –  להתעלם מכל אלה בבואם בשערי בנק ישראל. ראוי היה שגם הממנים וגם המתמנים יהיו רגישים להיבטים אלה, ויסיקו את המסקנות המתבקשות.

כדי למלא אחר מיצוות החוק הנוכחי וכדי להעמיד את מדינת ישראל בשורה אחת עם רוב מדינות העולם, על הממשלה לקבל החלטה כפולה:

למנות לוועדה המייעצת את אלה אשר יכולים לתרום לברור סוגיות העומדות היום, ומזה זמן, על סדר היום הלאומי – ובנק ישראל כידוע הוא גם יועץ כלכלי לממשלה – בתחומים כלכליים, חברתיים ויציבותיים, מועמדים אשר נקיים בעליל מניגודי עניינים;
להטיל על בנק ישראל, בתיאום עם משרד האוצר, להביא לממשלה, תוך פרק זמן קצוב, הצעת תיקון לחוק בנק ישראל אשר תהא מבוססת על המלצות ועדת לוין וסטנדרטים בינלאומיים מקובלים. חוק זה, כאשר ייכנס לתוקף, יְיָתר את הועדה המייעצת.

בהקשר זה ראוי להוסיף כי גם בתחום המדיניות המונטרית, כמו בתחום של המדיניות הפיסקלית, תיתכנה סטיות מהיעד – במקרה זה - של יציבות מחירים – בשל נסיבות בלתי צפויות. בסטיות מסוג זה לא ניתן לטפל בטווח הקצר, משום ששינויים בריבית משפיעים על המחירים בפיגור. משום כך, אמינות המדיניות נקבעת לא על פי השאלה באיזו מידה נשמרת יציבות המחירים דוקא בגבולות הזמן של שנה קלנדרית, אלא היא נובעת מהמחוייבות לחזור לתוואי היציבות כאשר מתגלות סטיות כאלה. הצורך להשתחרר מהמיגבלה הקלנדרית הוא חיוני כדי לא לגרום לתנודות חריפות מאד בריבית אשר יש להן השפעה שלילית על  היציבות הפיננסית. אם, למשל, המחירים עולים במחצית שנה מסויימת ב-6 אחוזים, ואח"כ יורדים במחצית השניה של השנה ב-4 אחוזים, זו לא יציבות מחירים, למרות שעל פני השנה כולה המחירים עלו ב-2 אחוזים. את יעד יציבות המחירים עליו החליטה הממשלה – יש להשיג בתבונה והוא צריך להתקיים לאורך זמן ולאו דוקא רק בין ינואר לדצמבר של כל שנה. כאשר נבער את הסדרי ההצמדה, לא נהיה נתונים לשינויים פתאומיים במתח הבטחוני, והמשמעת הפיסקלית תהיה מובנת מאליה – כל אלה עניינים בהם אנחנו שונים מאד ממדינות אחרות – גם התנודות וההפתעות במדדי המחירים החודשיים תהיינה מזעריות.

ההרגל לתפקד, ולקבל החלטות, בתנאים של יציבות, על בסיס של אסטרטגיה פיסקלית ומוניטרית שקופה וארוכת-טווח, יניב שתי תוצאות חיוניות לצמיחה מתמשכת:

הריבית לכל הטווחים תוכל להתקרב לשיעורים המקובלים בעולם;
היקף ההשקעות יגדל ואופק ההשקעה יתארך.

חלוקת האחריות בין המדינה לבין האזרח להבטחת עתידו הכלכלי

הצורך ההולך וגובר לצמצם את הוצאות הממשלה, כתוצאה מהירידה בהכנסותיה, בשלוש השנים אחרונות, פגע בראש ובראשונה במדיניותה החברתית של הממשלה. מדיניות זו מתבצעת, כידוע, באמצעות קיצבאות ושרותים שונים, בעיקר חינוך, בריאות ותיווך לתעסוקה, ואלה קוצצו  בשיעורים ריאליים משמעותיים. לאור החלטת הממשלה על הגבלת גידול סך ההוצאות לאחוז אחד לשנה עד סוף העשור, ברור שיידרשו קיצוצים נוספים.

לא ניתן להתמודד עם משימה זו בצורה מיכנית של קיצוצים "רוחביים". כדי לעמוד בה בהצלחה יש להיערך במספר מישורים:

הגדלת הגמישות הניהולית של משרדי הממשלה, כפוף למסגרת התקציב הכוללת, בהקצאת עובדים ותקציבים על פי סדר עדיפויות הנקבע ברמת המשרד. גמישות זו כמעט ואיננה קיימת היום, ולשם כך נדרשת הבנה הן בין הממשלה לבין אירגוני העובדים והן בין משרד האוצר לבין משרדי הממשלה.	1.
את הגדלת הגמישות הניהולית יש ללוות בביזור משמעותי של סמכות ואחריות ניהולית, כפוף לסטנדרטים ממלכתיים ומשמעת תקציבית, בחינוך – לרמת בית הספר, בבריאות – לרמת בית החולים, בשרותי התעסוקה, ההכשרה המקצועית והקיצבאות לאזרחים בגיל העבודה – לרמת מנהלי השרותים תוך עמידה במיבחן ההשמה בתעסוקה מתמשכת, ובשרותים אחרים לאזרח – למנהלים המקומיים, תוך קביעת סטנדרטים של שרות. המטרה היא לא רק לשפר את השרות לאזרח אלא גם לצמצם רבדים פיקוחיים אשר התעבו במהלך השנים.	2.
יש להתאים את תפישת הבטחון, ואת סדרי העדיפויות בתוך תקציב הבטחון, למיגבלות החמורות המוטלות על סך הוצאות הממשלה בתוקף הנסיבות.	3.
את כל אלה צריכה הממשלה ללוות בקביעת יעדים למשק בכללו בשני מישורים:	4.
הגדלת שיעור התעסוקה – מספר המועסקים יחסית למספר האזרחים בגילאי העבודה – כדי להדביק, בשלב ראשון, את הפיגור הניכר שיש ביננו לבין הממוצע המקובל בעולם.
צימצום מימדי העוני בעיקר בקרב האזרחים אשר אינם בגיל העבודה או אינם יכולים לעבוד.

כדי לממש יעדים אלה נדרשים שינויים מהותיים בתכניות רבות המופעלות ע"י הממשלה, מזה שנים, בתחום הקיצבאות לסוגיהן, החינוך וההכשרה המקצועית, התעסוקה, עידוד השקעות, עובדים זרים, והטבות מס שונות. תכניות אלה צריכות להיבחן לאור השאלה עד כמה הן תורמות להגדלת שיעור התעסוקה בקרב גילאי העבודה, ועד כמה הן תורמות לצימצום מימדי העוני של אלה אשר אינם יכולים לעבוד, לאור הגדרה של "קו עוני" התואמת את מצב המשק וצרכיו. תוצאות הבחינה של תוכניות אלה, על מידת עמידתן ביעדי התעסוקה וצמצום העוני, צריכות להיות מוצגות לממשלה, לכנסת ולציבור.

יעדים אלה הם לטווח בינוני וארוך, והשגתם מחייבת עיצוב מדיניות המוגבלת ע"י תוואי הוצאות הממשלה, יחסית לתוצר, האמור להימצא בירידה עד לסוף העשור. התוצאה חייבת להיות יעילות רבה יותר באספקת שרותים ממשלתיים אך גם חלוקת אחריות אחרת בין המדינה לבין האזרח לניהול חייו ולעתידו הכלכלי, כאשר חלק גדול יותר נופל, בממוצע, על האזרח, אם כי לא  בהכרח על כל אזרח. שינוי זה יש לתכנן, להעמיד במיבחן של דיון ציבורי, ולבצע בהדרגה על פני זמן.

סיכום

יש המשווים עבודת ממשלה עם עבודת מועצת מנהלים של גוף עסקי גדול. בלי להתעמק בהבדלים, יש כמובן גם קווי דמיון:

הממשלה חייבת להתוות למשק איסטרטגיה ארוכת-טווח;
הממשלה חייבת להתארגן במיבנה ובתמריצים נכונים כדי להבטיח מימושה של איסטרטגיה זו;
מתוך מיכלול תכניותיה, והן רבות, על הממשלה, כ"מועצת מנהלים", להתמקד במרכיבים העיקריים, ולקיים על ביצועם מעקב שוטף. את המרכיבים האלה הצענו כאן.

תוצר לוואי חשוב של צורת ניהול זו של הממשלה הוא הטמעת התחושה בציבור שלממשלה יש מטרות והיא שוקדת על השגתן. אמינות זו היא הכח אשר יניע את המיגזר הפרטי, העסקים ומשקי הבית, לפעול כדי להגדיל את רווחתם. ממשלה השואפת לבסס את הצמיחה על פעילות המיגזר הפרטי חייבת לספק תנאים אלה.

ההתחלה כבר נעשתה. ממשלת ישראל, ביוזמת שר האוצר ואנשי משרדו ובתמיכת ראש הממשלה, מובילה מהלך חשוב לשינוי פני המשק. האור בקצה המנהרה, אשר היה כבוי, נדלק. עם זאת ברור שיש רבים אשר אינם רואים אותו. כיוון שמדובר במנהרה ארוכה, על הממשלה להתמיד ולהרחיב אותה, להתקין תיאורה בשוליים כדי שניתן יהיה לראות בבהירות את הדרך, להציב אבני ק"מ ושילוט המציין את היעדים, לסלול שבילים להולכי רגל ולרוכבי אופניים כדי להקל גם עליהם להצטרף למאמץ.

צריך להכיר בכך שאנחנו רק בראשית הדרך, ואם כי כבר יש פירות היא עשויה להיות ארוכה הן בשל ריבוי השינויים המבניים הנדרשים והן בשל המתח הבטחוני המתמשך בו שרוי המשק. הממשלה צריכה להמשיך להוביל, ולגייס לשם כך את הבנתו ותמיכתו של הציבור.