פתיחת השווקים הפיננסיים לתחרות וניהול המדיניות המוניטרית

פתיחת השווקים הפיננסיים לתחרות וניהול המדיניות המוניטרית
הרצאתו של ד"ר דוד קליין נגיד בנק ישראל עבור כנס תל-אביב לבנקאות
 אוניברסיטת תל-אביב 2 במאי 2004

לקובץ PDF המלא - לחץ כאן.

בין כתליו של מוסד אקדמי, אבל בפורום של אנשי מעשה, מתאים לברר נושא אשר לא זכה עד עתה להארה מספקת: איך נרכשת עצמאותו של בנק מרכזי. דרך המלך ידועה: המדינה מחוקקת את חוק הבנק המרכזי וקובעת בו את עצמאות הבנק ומאפייניה. עשרות רבות של מדינות, מפותחות ומתפתחות, הלכו בדרך זו אבל, עד היום מדינת ישראל נמנעה מתיקון כולל של החוק הקיים, אשר משקף מציאות שהיתה קיימת כאשר נחקק, לפני 50 שנה, וברור שהיא עברה מן העולם.

בנק ישראל, כבנק מרכזי עצמאי, נוסד למעשה רק ב-1985, 31 שנה לאחר שהוקם על פי חוק. באותה שנה, על רקע אינפלציה של מאות אחוזים, הוכנס תיקון לחוק בנק ישראל הקובע:

"בנק ישראל לא יתן לממשלה הלוואה למימון הוצאותיה".

במשך 31 שנותיו הראשונות עסק הבנק בפיקוח: על הבנקים, על מטבע חוץ, על חלוקת האשראי במשק. הסעיף בחוק המקורי אשר קבע כי עליו לשמור על יציבות מחירים הפך לעג לרש. אותו סעיף אשר קובע עוד שיש לייצב את ערכו של המטבע הישראלי גם "מחוץ לישראל" היה למשל ולשנינה, כאשר במשך 50 שנה ידע המטבע הישראלי רק כיוון אחד כלפי חוץ – חולשה ופיחותים. המכונה להדפסת כסף הולאמה ע"י הממשלה, וזו לא הפסיקה להשתמש בה כדי "לממן" גרעונות הולכים וגדלים בתקציב.

כמו במהדורה השניה אשר הופיעה בלבוש יוזמות החקיקה הפרטית בשנים 2000-2002, כאשר חברי הכנסת הגנו בלהט על "זכותם" לחוקק בלי חשבון, כך גם במהדורה הראשונה שהגיעה לשיאה במחצית הראשונה של שנות ה-80', הממשלה הגנה על "זכותה" למשול בלי חשבון. התוצאה הבלתי נמנעת היתה גרעונות כרוניים במאזן התשלומים ואינפלציה דוהרת אשר הגיעה לשיא של 440% בשנת 1984.

כאשר התפזר העשן מעל תוכנית הייצוב, במחצית השנייה של שנות ה-80', הסתבר אמנם שנפטרנו מהאינפלציה התלת-ספרתית, אבל ליציבות מחירים, בניגוד למקווה, לא הגענו. קצב אינפלציה שנתי ממוצע של 18% אפיין את שש השנים 1986-1991, והסתבר שהשגת יציבות מחירים איננה עניין של "זבנג וגמרנו". בשבע השנים הבאות, 1992-1998, ירדה האינפלציה מדרגה והסתכמה, בממוצע שנתי כ-10% - התקדמות, אבל עדיין רחוקה מלהניח את הדעת. רק בחמש השנים האחרונות, 1999-2003, הגענו ליציבות מחירים, כאשר קצב האינפלציה השנתי הממוצע ירד מדרגה נוספת והסתכם ב-1.5% (נספח 1).

למשימה הזו, לעבור מאינפלציה תלת-ספרתית – ליציבות מחירים, נשלח בנק ישראל בתנאים בלתי אפשריים, למרות שאחד התנאים ההכרחיים להצלחה נקבע כאשר נאסר על הממשלה לקבל הלוואות מהבנק, או בלשון העם – להדפיס כסף, למימון הגרעון. מעבר לכך נדרשו מספר שינויים גדולים, כולם דרשו שיתוף פעולה של הממשלה, וכולם ניתנו באיטיות ובמשורה ב- 15 השנים האחרונות:

החלטות על קצב ההתכנסות ליציבות מחירים;
סילוק הממשלה ובנק ישראל ממעורבות פרטנית בשווקים הפיננסיים ופתיחתם לתחרות;
מתן חופש פעולה לבנק ישראל בהפעלת מכשירי מדיניות הנשענים על השוק.

העיכובים בביצוע השינויים לא נבעו כולם מהממשלה. חלקם נבעו מחילוקי דעות פנימיים בבנק ישראל, וחלקם – מגורמים חיצוניים אשר התנגדו להם.

לקובץ PDF המלא - לחץ כאן.