12.04.2009
 
בנק ישראל מפרסם קטע מתוך דו"ח בנק ישראל לשנת 2008 שיפורסם בחודש אפריל 2009:
קטע זה הלקוח מתוך הפרק הדן ב-"שוק העבודה":
שיעור התעסוקה בישראל בפרספקטיבה של האג'נדה הכלכלית-חברתית ובהשוואה בין-לאומית
 
במטרה לצמצם את הפער בין ישראל למדינות OECD קבעה האג'נדה הכלכלית-חברתית של הממשלה לשנים 2010-2008 יעד של הגדלת שיעור התעסוקה של גילאי העבודה העיקריים – בני 64-25 – ל-71.7 אחוזים בשנת 2010.  
שיעורי התעסוקה של גברים ונשים, ללא חרדים/ות וערבים/ות ושל בעלי השכלה על-תיכונית היו כבר בשנת 2007 מעל היעד שקבעה האג'נדה.  
שיעורי התעסוקה הנמוכים ביותר מאפיינים את קבוצות האוכלוסייה הבאות: נשים ערביות, גברים חרדים ובעלי השכלה נמוכה מתיכונית – 22.6, 32.0 ו-34.0 אחוזים, בהתאמה, ב-2007.  
אף שיעד התעסוקה של האג'נדה נקבע לכלל האוכלוסייה, המדיניות להשגת היעד אמורה לפעול גם לשילובן של אותן אוכלוסיות ששיעורי התעסוקה שלהן נמוכים – החרדים, בני המיעוטים והלא-משכילים – במעגל העבודה.  
שיעור התעסוקה מוגדר כאחוז המועסקים מתוך כלל האוכלוסייה בגילי העבודה; באופן דומה ניתן להגדיר שיעורי תעסוקה של קבוצות אוכלוסייה בחלוקה על פי הגיל, המגדר או רמת ההשכלה. שיעור התעסוקה מבטא את שיעור ההשתתפות בכוח העבודה ואת שיעור האבטלה גם יחד. עקב המבנה ההטרוגני של האוכלוסייה בישראל ושיעורי השתתפות נמוכים במגזר החרדי והערבי ובקרב בעלי השכלה נמוכה שיעור התעסוקה בישראל נמוך במידה משמעותית מאשר במדינות המפותחות. במטרה לצמצם את הפער בין ישראל למדינות OECD קבעה האג'נדה הכלכלית-חברתית לשנים 2010-2008 יעד של הגדלת שיעור התעסוקה של גילאי העבודה העיקריים – בני 64-25 – ל-71.7 אחוזים בשנת 2010[1].
הגדרת יעדי תעסוקה מקובלת גם ב-OECD. כך הוחלט בשנת 2000, בוועידת ליסבון, להביא את שיעור התעסוקה של בני 64-15 באיחוד האירופי בשנת 2010 ל-70 אחוזים, ושל נשים בנות אותם הגילים – ל-60 אחוזים. ב-2001 נקבעו יעדי ביניים ל-2005 (67 אחוזים לכלל האוכלוסייה ו-57 אחוזים לנשים) ויעד תעסוקה נוסף לבני 64-55 – 50 אחוזים ב-2010. אף שהנתונים מלמדים על התקדמות משמעותית לקראת היעדים, אלה לא הושגו במלואם[2].
אף שיעד התעסוקה של האג'נדה הישראלית נקבע לכלל האוכלוסייה, הרי לנוכח ההבדלים בדפוסי ההשתתפות של האוכלוסיות השונות, המדיניות להשגת היעד אמורה לפעול גם לשילובן של אותן אוכלוסיות ששיעורי התעסוקה שלהן נמוכים – החרדים, בני המיעוטים והלא-משכילים – במעגל העבודה. גידול מעורבותן של אוכלוסיות אלה בשוק העבודה ישרת גם את יעד צמצום העוני שבאג'נדה (ראו פרק ח') דרך העלאת הכנסותיהן מעבודה של השכבות החלשות.
שיעורי התעסוקה של כל אחת מקבוצות האוכלוסייה על פי דת/לאום ויעד התעסוקה הכללי ב-2010 מוצגים באיור 1. מהאיור עולה כי שיעורי התעסוקה של גברים ונשים, ללא חרדים/ות וערבים/ות היו כבר בשנת 2007 מעל היעד, כי שיעור התעסוקה של גברים ערבים נמצא בקרבתו, וכי שיעורי התעסוקה של שאר הקבוצות נמוכים במידה ניכרת מיעד התעסוקה הכללי, למרות עלייתם אצל הנשים החרדיות והערביות בשנים האחרונות[3].
 
 
איור 2 מציג את תרומת השינויים בהרכב האוכלוסייה ובשיעורי התעסוקה הסגוליים של קבוצות אוכלוסייה לשיעור התעסוקה הכללי. לשם כך חושבו שני שיעורי תעסוקה תיאורטיים: בחישוב הראשון התפלגות האוכלוסייה לקבוצות נשמרה קבועה, כפי שהייתה ב-1995[1], כדי ללמוד איך שינויים בשיעורי התעסוקה הסגוליים של הקבוצות תרמו לשינויים בשיעור התעסוקה הכללי; בחישוב השני שיעורי התעסוקה של הקבוצות נשמרו קבועים, כפי שהיו ב-1995, כדי ללמוד איך השינויים בהרכב האוכלוסייה תרמו לשינויים בשיעור התעסוקה הכללי.
 
 
על פי חישוב זה: היה שיעור התעסוקה בקרב הגברים מגיע ב-2007 ל-77.7 אחוזים, אילו חלקה של כל אחת משלוש הקבוצות (חרדים, ערבים ושאר האוכלוסייה) היה קבוע מאז 1995; אילו לא השתנה שיעור התעסוקה של כל קבוצה מאז 1995 היה שיעור התעסוקה של הגברים מגיע ל-79.3 אחוזים. בפועל, עמד שיעור התעסוקה של גברים על 76.8 אחוזים ב-2007, מתחת לשני שיעורי התעסוקה התיאורטיים שחושבו. משמע שירידת שיעור התעסוקה נבעה הן מהשינוי בהרכב האוכלוסייה (ההתרחבות היחסית של הקבוצות שזיקתן לשוק העבודה חלשה) והן ירידת שיעורי התעסוקה הסגוליים (איור 1). אצל הנשים שיעור התעסוקה ב-2007 היה עומד על 64.6 אחוזים אילו לא השתנו חלקיהן של הקבוצות, ועל 54.8 אחוזים אילו לא השתנו שיעורי התעסוקה הסגוליים שלהן. שיעור התעסוקה של הנשים בפועל היה שווה ל-63.5 אחוזים, ומכאן שהשפעת עלייתם של שיעורי התעסוקה הסגוליים בכל אחת מקבוצות הנשים (איור 1), שפעלה לעליית שיעור התעסוקה הכללי שלהן, הייתה חזקה מהשפעתם של השינויים בהתפלגות הקבוצות.
אוכלוסייה אחרת שמידת מעורבותה בשוק העבודה מועטה הם בעלי השכלה נמוכה. בחלקו השני של הניתוח חולקה אוכלוסיית בני 64-25 לשלוש קבוצות על פי רמת ההשכלה: נמוכה מתיכונית, תיכונית (כולל בתי ספר תיכוניים מקצועיים וחקלאיים) ועל-תיכונית (כולל השכלה אקדמית); חלוקה זו מאפשרת השוואה בין-לאומית, ולכן לא נכללו בניתוח זה בעלי השכלה תורנית. איור 3 מציג את ההתפלגות של אוכלוסיית בני 64-25 ושל המועסקים בני 64-25 בין שלוש קבוצות ההשכלה בשנים 2007-1995. האיור מלמד על ייצוג יתר של בעלי השכלה על-תיכונית וייצוג חסר של בעלי השכלה נמוכה מתיכונית במספר המועסקים לעומת חלקיהן של קבוצות אלה באוכלוסייה. משמע שתרומתם של בעלי השכלה על-תיכונית לשיעור התעסוקה במשק היא הגבוהה ביותר, והיא עולה על פני זמן, בעיקר עקב עליית משקלה של הקבוצה באוכלוסייה. כנגד זאת הצטמצמו בתקופה זו חלקיהם של בעלי השכלה תיכונית ונמוכה מתיכונית בתעסוקה, הן עקב ירידת משקלן של קבוצות אלה באוכלוסיית בני 64-25 והן עקב ירידה בשיעורי התעסוקה שלהן.
 
 
איור 4 מציג את שיעורי התעסוקה של שלוש קבוצות ההשכלה בישראל בשנת 2007 בהשוואה לשיעורי התעסוקה המקבילים במדינות OECD נבחרות ולממוצע של מדינות OECD בשנת 2006. מהשוואה זו עולה כי שיעור התעסוקה של בעלי השכלה על-תיכונית בישראל דומה לזה של מדינות OECD, ואילו שיעורי התעסוקה של הקבוצות הפחות משכילות נמוכים במידה ניכרת מאשר באותן מדינות. הפער בולט במיוחד אצל בעלי השכלה נמוכה מתיכונית: שיעור התעסוקה של קבוצה זו בישראל נמוך בלמעלה מ-20 נקודות אחוז מהממוצע של מדינות OECD. השוואה זו מלמדת כי לשם העלאת שיעור התעסוקה במשק יש לפעול לשילובם של מעוטי ההשכלה בשוק העבודה.
 
 
ב-OECD מקובלת התייחסות לכלל האוכלוסייה בגילי העבודה (בני 64-15) ולא לגילי העבודה העיקריים. [1]
בשנת 2006 הגיע שיעור התעסוקה הממוצע של נשים ב-27 מדינות אירופיות ליעד הביניים (57 אחוזים); שיעור התעסוקה הכללי עמד על 65 אחוזים ושל בני 64-55 – על 44 אחוזים. [2]
זיהוי משק בית חרדי נעשה על פי לימודי אחד מבני המשפחה בישיבה/מדרשה גדולה. נציין כי בשיטה זו מתקבלת הערכת חסר של גודל האוכלוסייה החרדית, וככל הנראה - גם של שיעור התעסוקה בה. [3]
שנת 1995 נבחרה כנקודת המוצא של הניתוח מפני שבשנה זו הסתיים למעשה תהליך קליטת העולים מברה"מ לשעבר בשוק העבודה הישראלי, ושיעור האבטלה חזר לרמתו לפני גל העלייה. [4]