24.03.2010
 
בנק ישראל מפרסם קטע נוסף מתוך דו"ח בנק ישראל שיופיע בחודש אפריל:
הטיפול בפסולת והיטל ההטמנה
 
לתיבה המלאה - לחץ כאן
 
הטיפול בפסולת בישראל מפגר במידה ניכרת אחר המדינות המפותחות: כ-87 אחוזים מהפסולת בארץ נשלחים להטמנה – לעומת כ-40 אחוזים בממוצע באיחוד האירופי.  
לאחרונה מופעלת בישראל מדיניות להקטנת שיעור ההטמנה; ההיטל על הטמנת פסולת ועקרון אחריות היצרן מעניקים לרשויות המקומיות וליצרנים תמריצים למיחזור ולצמצום ההטמנה.  
מהשוואה בין-לאומית עולה כי היטל ההטמנה בישראל נמוך. הצלחתו תלויה באפקטיביות של הצעדים המשלימים, ובמיוחד בסבסוד הקמתן של תשתיות להפרדת פסולת במקור (בבית התושבים).  
הטיפול בפסולת הוא אחד התחומים שבהם ישראל נמצאת הרחק מאחור בהשוואה בין-לאומית: כ-87 אחוזים מהפסולת המוניציפלית בישראל נשלחת להטמנה – פתרון נחות מבחינה סביבתית ואף מבחינה כלכלית; זאת לעומת כ-40 אחוזים בממוצע באיחוד האירופי, ואחוזים בודדים בלבד במדינות כבלגיה, דנמרק, הולנד ושוודיה.
מגידולה של כמות הפסולת ומאי הטיפול בה נובעות בעיות כלכליות וסביבתיות רבות – הקצאת קרקע למטמנות, עלויות שינוע וזיהום האוויר, זיהום קרקע ומקורות מים, פליטת גזי חממה ובזבוז משאבים. כנגד זאת המחיר השולי של ייצור פסולת למשקי הבית הוא אפסי, ולכן אין להם תמריץ מיידי להפחית את כמות הפסולת או למחזר אותה. מעבר לכך, המדיניות המקובלת בישראל כיום מביאה דווקא לעלות גבוהה של המיחזור (במונחי זמן ומאמץ).
 

 
בשנת 2007 נכנס לתוקף היטל הטמנה, שמטרתו היא צמצום כמות הפסולת המוטמנת. ההיטל משולם על ידי הרשויות המקומיות עבור הטמנת פסולת עירונית, ועתיד להגיע ל-50 ש"ח לטון, שהם כ-12 אחוזים מהעלות הממוצעת של פינוי פסולת ופחות מאחוז מסך הוצאותיהן של הרשויות המקומיות. היטל ההטמנה נמצא בשימוש נרחב במדינות המפותחות. גובהו הממוצע באירופה עומד על כ-40 אירו לטון (נכון ל-2004), שהם כ-50 אחוזים מהעלות הכוללת של הטיפול בפסולת. ממחקרים על השפעת ההיטל עולה כי השפעתו תלויה בהכללתו במדיניות כוללת לצמצום הפסולת המוטמנת, וכי השפעה זו יכולה להיות משמעותית רק אם ההיטל גבוה מאוד. כיום מקודמים בישראל שני צעדים מרכזיים לתמיכה בפתרון המיחזור: א. הפניית כספי ההיטל לסבסוד הקמת תשתית שתאפשר הפרדת פסולת במקור (בבית התושבים) – אשר רק היא יכולה להביא לצמצום משמעותי של הטמנת פסולת; ב. עקרון אחריות היצרן – עיקרון ההופך את היצרנים והיבואנים לאחראים לכמות הפסולת שהם מכניסים לשוק, וכן למיחזור אחוז מסוים ממנה. עיקרון זה יושם לגבי פסולת צמיגים ובקבוקי משקה, וצפוי יישומו גם לגבי אריזות.