בנק ישראל פרסם היום את דוח בנק ישראל לשנת 1998
האתגר המרכזי הניצב בפני המדיניות הכלכליות הוא להביא לחידוש הצמיחה בשיעור שניתן להתמיד בו – זהו הפתרון הנכון לבעיה הכלכלית והחברתית המרכזית במשק: בעיית האבטלה.
הצלחה באתגר זה על רקע העלייה הנוספת באבטלה ב- 1998 מחייבת מדיניות כלכלית ארוכת טווח שיש ליישמה – ובמרכזה מדיניות תקציבית עקבית עם חוק הפחתת הגירעון, הרכב הוצאות ממשלה המעניק עדיפות להשקעות בתשתיות פיזיות ואנושיות ומדיניות מקיפה של רפורמות מבניות שתביא לשיפור היעילות, התחרות, הפריון ובכך תתרום לרווחיות הסקטור העסקי.
הלקח החשוב של הניסיון המוצלח של המשק הישראלי בהתמודדותו עם השפעות המשברים בעולם הוא ההכרח בהמשך מדיניות כלכלית אחראית החותרת לחיזוק חוסנו ויציבותו של המשק. זאת, על מנת ליצור את התנאים ההכרחיים לצמיחה בת-קיימא.
ההתקדמות שהושגה במשק הישראלי בשנים האחרונות – וכן ב- 1998 – ביצירת מסגרת מקרו-כלכלית יציבה – השמירה על המשמעת המוניטרית והתקציבית, השיפור המשמעותי בגירעון בחשבון השוטף של מאזן התשלומים, הורדת האינפלציה, הליברליזציה בשוק מטבע חוץ, ההגמשה ההדרגתית במשטר שער החליפין והפיקוח היעיל על הבנקים – הכינה את המשק בעוד מועד להתמודדות עם ההתפתחויות הדרמטיות שהתרחשו בשוקי העולם לקראת סוף 1998.
הבסיס היציב של המשק הישראלי בא לידי ביטוי, בין היתר, בשימור מעמדו האיתן בשווקים הפיננסיים הבינלאומיים, בגידול המשמעותי בהשקעות הישירות של תושבי חוץ ובהמשך השקעותיהם הפיננסיות – למעט החודשים אוגוסט עד נובמבר, בעת שאלה הצטמצמו במשקים המתעוררים, על רקע המשבר הפיננסי העולמי.
מהתחזיות המעודכנות של מחלקת המחקר המקומי צפוי לצמוח בכ- 2.5 אחוזים, התוצר העסקי בכ- 2.7 אחוזים, והאבטלה צפויה להישאר ברמה של 8.6 אחוזים, בדומה לאשתקד.
נגיד בנק ישראל, פרופ' יעקב פרנקל, הגיש היום את דוח בנק ישראל לשנת 1998 לנשיא המדינה, לראש הממשלה ולועדת הכספים של הכנסת.
מן הדוח ומדברי הנגיד עם הגשתו, עולים הדברים העיקריים הבאים:
בשנת 1998 נמשך המיתון בפעילות הכלכלית במשק, תוך האטה נוספת בגידול התוצר וירידה בתוצר לנפש. התפתחות זו משקפת את המשך הגידול האיטי של הביקושים המקומיים במשק – ובכלל זה, את הירידה בהשקעות, את הקפאון בפריון הייצור ואת ההאטה העמוקה בהתרחבות הביקושים בעולם – על רקע המשברים הכלכליים והפיננסיים. האבטלה, אשר עלתה אשתקד – מבטאת את הרפיון בפעילות, אם כי, באופן חלקי, שכן התעסוקה בשירותים הציבוריים עלתה, זו השנה השנייה. עם זאת, ב- 1998 המדיניות הכלכלית הביאה להתקדמות משמעותית בתחומים התורמים לחיזוק היציבות הכלכלית במשק וליצירת התנאים ההכרחיים לצמיחה בת קיימא: נמשך – ואף הואץ – השיפור בגירעון החשבון השוטף במאזן התשלומים והוא ירד ל- 2.3 אחוזי תוצר, לעומת 5 אחוזים ב- 1997. גירעון זה הגיע בשנת 1996 ל- 6.9 אחוזים וב- 1995 ל- 7.4 אחוזים – מימדים מדאיגים ומסוכנים שלא ניתן היה להתמיד בהם; הושגה התקדמות ניכרת בתחום האינפלציה, ולמעט עליית המחירים החריגה והחד-פעמית בחודשים ספטמבר עד נובמבר – אשר שיקפה את השפעת הפיחות החד בשקל, לנוכח המשבר הפיננסי העולמי – קצב העליות המחירים הואט מאוד; הממשלה עמדה, זו השנה השנייה, ביעד הגירעון שקבעה – בהתאם לחוק הפחתת הגירעון – אם כי, הדבר התאפשר לאחר שבנק ישראל העביר לזכות הממשלה סכום ניכר המוגדר כ"רווחים הריאליים הממומשים"; בתחום הרפורמות חלה התקדמות משמעותית ביותר בתחום הליברליזציה בשוק מטבע חוץ, ההפרטה קודמה באופן משמעותי, בהמשך לשנת 1997, ובוצעו שינויים מבניים חשובים – בעיקר בתחומי התקשורת. התפתחויות אלה, שתרמו לחיזוק היציבות הכלכלית במשק הביאו, בין היתר, לשימור מעמדו האיתן של המשק הישראלי בשווקים הפיננסיים הבינלאומיים וכן, להמשך השקעות תושבי חוץ – בעיקר השקעותיהם הישירות, שהגיעו ב- 1998 להיקף חסר תקדים. אמנם השקעותיהם הפיננסיות הצטמצמו בשנה זו, אך כל הירידה התרכזה בחודשים האחרונים של השנה, בהם צמצמו המשקעים הזרים את השקעותיהם במשקים המתעוררים – ובכלל זה, במשק הישראלי – לנוכח הזעזועים הפיננסיים בעולם. החל מחודש נובמבר – עם השבת היציבות לשווקים הפיננסיים בישראל – שבו ההשקעות הפיננסיות של תושבי חוץ לגדול בקצב דומה לזה ששרר עד יולי 1998.
ההאטה בפעילות הכלכלית גם ב- 1998 משקפת, בין היתר, את צעדי המדיניות המתקנים שנדרשו על מנת לחזק את התשתית הכלכלית במשק ובכך ליצור מסגרת כלכלית יציבה: המשמעת התקציבית התחייבה על מנת להחזיר את הגירעון בחשבון השוטף לתוואי בר-התמדה והמשמעת המוניטרית נדרשה בכדי להמשיך ולהתקדם – בהתאם ליעדי הממשלה – לעבר היעד ארוך הטווח של הממשלה בתחום יציבות המחירים. גורמים נוספים שפעלו להתמתנות הביקושים המקומיים הם מיצוי גל העלייה ההמוני מראשית העשור, ואי הודאות הגיאו-פוליטית באזור. יצוין, כי גם עליית השכר, בעיקר במגזר העסקי, תרמה להורדת הרווחיות. המשברים הפוקדים מדינות רבות מאז סוף 1997 – ובמיוחד החרפתם ב- 1998 – הביאו להתמתנות הביקושים העולמיים, התורמת אף היא, כאמור, למיתון בפעילות.
ההתפתחויות הכלכליות והפיננסיות בארץ ובעולם בשנת 1998 הציבו אתגר מיוחד בפני המדיניות הכלכלית בישראל, והוא להתמודד עם השפעותיהם של הזעזועים החדשים בשווקים הפיננסיים הבינלאומיים – במיוחד מאוגוסט עד אוקטובר – שהתבטאו, כאמור, בירידה חדה של תנועות ההון למשקים המתעוררים ובהאטה משמעותית של צמיחת הפעילות והסחר העולמיים. ההתקדמות שהושגה במשק הישראלי בשנתיים האחרונות ביצירת מסגרת מקרו-כלכלית החותרת לחיזוק היציבות הכלכלית הכינה את המשק בעוד מועד להתמודדות נכונה עם ההתפתחויות הדרמטיות שהתרחשו בשוקי הכספים וההון בעולם לקראת סוף 1998. התקדמות זו התבטאה בשמירה על המשמרת המוניטרית והתקציבית, בהפחתה משמעותית של הגירעון בחשבון השוטף של מאזן התשלומים, בהורדה עקבית של האינפלציה, בליברליזציה של משטר הפיקוח על מטבע חוץ, בהגמשה ההדרגתית של משטר שער החליפין ובפיקוח יעיל על מערכת הבנקאות. התנודתיות הרבה בשוקי הכספים וההון בעולם הביאה, בנוסף להפחתת ההשקעות הפיננסיות של משקיעים זרים במשקים המתעוררים – ובכללם בישראל – להעמקת ההפנמה של הסיכונים הכרוכים בפעילות בשוקי מטבע חוץ. התפתחויות אלו הביאו לפיחות חד של השקל בחודשים אוגוסט וספטמבר, ובפרט באוקטובר. על רקע זה, הצליחו העלאת הריבית שנקט בנק ישראל בנובמבר ואימוץ האסטרטגיה של אי – התערבות בשוק מטבע חוץ – על רקע תפקודו התקין שהשתקף, בין היתר, במחזורי מסחר חסרי תקדים באותה עת – להחזיר את האינפלציה, תוך זמן קצר, לתוואי נמוך – בדומה לזה ששרר עד חודש אוגוסט והמתכנס לעבר יעד האינפלציה ל- 1999 – ולהשיב את היציבות לשוקי ההון המקומיים ובכללם, לשוק מטבע חוץ. הלקח החשוב מהניסיון המוצלח של המשק הישראלי בהתמודדותו עם הזעזועים הפיננסיים העולמיים הוא ההכרח בהמשך מדיניות מקרו-כלכלית נחושה, החותרת לביסוס היציבות הכלכלית והפיננסית, בד בבד עם המשך הרפורמות הכלכליות וההתקדמות בתהליך השתלבות הכלכלה העולמית.
האתגר המרכזי הניצב עתה בפני המדיניות הכלכלית – על רקע אי הודאות וההאטה בכלכלה העולמית ולנוכח קצב הצמיחה האיטי ועליית האבטלה ב- 1998 – הוא להביא לחידוש הצמיחה בשיעור שניתן להתמיד בו. בכך, גם יינתן הפתרון הנכון לבעיית האבטלה, הבעיה הכלכלית והחברתית המרכזית של המשק הישראלי. לשם כך, נדרשת מדיניות כלכלית ארוכת טווח אשר יש ליישמה כבר עתה. מדיניות זו חייבת להישען על מדינית תקציבית המתיישבת עם מסגרת הגירעון הרב-שנתית שנקבעה בחוק הפחתת הגירעון, וזאת, תוך מתן עדיפות ברורה להוצאות הממשלה על השקעות בתשתיות פיזיות – בעיקר בתחבורה ובתקשורת – ולהשקעות בהון אנושי ובמחקר ופיתוח, יחד עם הפחתה כוללת בנטל המס הגבוה. מדיניות כזאת תעודד השקעות הסקטור הפרטי במקומות הרחוקים ממרכז הארץ, תסייע לניידות עובדים ולהשתלבותם בענפים עתירי השכלה וטכנולוגיה, בהם הביקוש לעובדים גבוה, יחסית. בנוסף, ההשקעות בתשתיות פזיות תספקנה מקומות עבודה בטווח הקצר. נוסף על כן, חיוני להוביל מדיניות מקיפה של רפורמות מבניות, שתביא לשיפור היעילות והתחרות, להעלאת הפריון במשק, ובכך – לשיפור הרווחיות של המגזר הפרטי. מכלול צעדים אלה, תוך השגת יעדי היציבות ארוכי הטווח, יתרום לחיזוק מעמדו הפיננסי של המשק הישראלי בעולם ולעידוד ההשקעות בו – ובכלל זה, ההשקעות של תושבי חוץ.
בהתאם לתחזיות המעודכנות של בנק ישראל לשנת 1999, צפוי התוצר המקומי לצמוח בכ- 2.5 אחוזים, והתוצר העסקי בכ- 2.7 אחוזים. האצה צפויה זו בפעילות השנה, תאפשר גידול בתעסוקה בשיעור דומה לגידול בכוח העבודה, וכך, ככל הנראה, ישאר שיעור האבטלה ברמה של כ- 8.6 אחוזים בממוצע, בדומה ל- 1998. במקביל, הצריכה הפרטית צפויה להמשיך ולגדול בשיעור של כ- 3.5 אחוזים – בדומה לשיעור שנרשם אשתקד – והירידה בהשקעות צפויה להתמתן, לכ- 1.5 אחוזים, תוך התכנסות קצב הגידול של מלאי ההון לקצב העקבי עם גידולו הפוטנציאלי של התוצר. הצריכה הציבורית צפויה לגדול השנה בשיעור דומה לזה של האוכלוסייה – שהוא קצב גבוה מזה של 1998 – ושיעור המס בתוצר צפוי להישמר. מכאן נובע, כי צפויה עלייה קלה בגירעון של הסקטור הציבורי. היצוא צפוי להמשיך ולגדול בשיעור של כ- 6 אחוזים, בדומה לאשתקד. הגירעון בחשבון השוטף של מאזן התשלומים צפוי להמשיך ולהצטמצם, אם כי, שיפור זה צפוי להיות קל, והגירעון צפוי להגיע לכ- 2 אחוזי תוצר. האינפלציה ב- 1999 צפויה להתבסס בסביבת 4 אחוזים, בהתאם ליעד האינפלציה של הממשלה, ולנוכח מדיניות הריבית של בנק ישראל החותרת להשגתו. תחזיות אלה נשענות על שיפור מסוים ברווחיות הסקטור העסקי, לאור הפיחות הריאלית שנרשם בסוף 1998 ובתחילת 199, על שיפור קל נוסף בתנאי הסחר ועל רגיעה יחסית בשוקי העולם. עם זאת, עדיין קיימת אי ודאות רבה ביחס להתפתחויות בכלכלה העולמית, דבר המחייב את המדיניות הכלכלית לזהירות רבה, במיוחד. בהקשר זה, חשוב שמדיניות השכר שתינקט בסקטור הציבורי תהיה אחראית ושקולה ולא תפגע בהתקדמות שהושגה עד כה בחיזוק חוסנו ויציבותו של המשק ובחתירתה של המדיניות הכלכלית להמשיך בכך, כתנאי חיוני ליצירת התנאים לצמיחה בת-קיימא.