תקציר:
מאמר זה בא לתרום לדיון הציבורי המתנהל בישראל בשאלה אם ראוי להציב יעדי צמיחה (או יעד אינפלציה גמיש) לבנק ישראל. מהמאמר עולות שתי מסקנות עיקריות: ראשית, התשובה לשאלה זו תלויה במידה רבה בהשפעה היחסית של שיעור הריבית המוניטרית על האינפלציה ועל התוצר. אם לשינוי בשיעור הריבית יש השפעה חזקה על האינפלציה והשפעה מועטה על התוצר, מתבקש יעד אינפלציה נוקשה; אחרת רצוי להתחשב במחזור העסקים, בדרך של הצבת יעד אינפלציה גמיש.
המאמר מזהה אחדים מהפרמטרים הבסיסיים הקובעים את מקדם התחלופה בין השפעת הריבית על פער התוצר ובין השפעתה על האינפלציה, במסגרת של מודל קיינסיאני-חדש.
המסקנה השנייה היא, שמפאת העדר תצפיות - מטבע הדברים - על התוצר הפוטנציאלי ועל פער התוצר, אפילו המדיניות המוניטרית המיטבית תיחשף לשגיאות חיזוי הלוקות במיתאם סדרתי. בהצבת יעד אינפלציה גמיש, תוך ייחוס משקל חיובי לייצובו של פער התוצר, הסטיות של שיעור הריבית בפועל מהשיעור שהיה נבחר במצב שבו יש לבנק מידע מלא גדולות יותר מאשר בהצבת יעד אינפלציה נוקשה.
המאמר גם מעריך בקצרה את הטיעון בעד הצבת יעד הכנסה נומינלית, וקורא להמשך המחקר בנושא השפעתה של המדיניות המוניטרית על ציפיות האינפלציה.
מילות מפתח: יעדי צמיחה; יעד הכנסה נומינלית; ישראל; מדיניות מוניטרית; בנקאות מרכזית.

למחקר בשלמותו כקובץ PDF