תקציר:
  • ההוצאה הלאומית על סיעוד בישראל בשנת 2015 נאמדה ב-14.5 מיליארד ₪, כ-1.2% תוצר. ההוצאה הציבורית בישראל – 0.7% תוצר - נמוכה מהממוצע בקרב מדינות ה-OECD העומד על 1.3% תוצר, גם כאשר לוקחים בחשבון את ההבדלים הדמוגרפיים באוכלוסייה. עם זאת, בהתחשב בשונות הרבה הקיימת בין מדינות ה-OECD בהוצאה הציבורית על סיעוד, ההוצאה בישראל אינה נמוכה באופן חריג.
  • התחזיות להוצאה על סיעוד בטווח הארוך, על בסיס הכיסוי הקיים, נעות בטווח רחב: בין גידול מזערי עד שנת 2045 ועד לתוספת של כאחוז תוצר ואף יותר מכך. הגורם העיקרי לגידול ההוצאה הוא מגמת הזדקנות האוכלוסייה, אך מידת הגידול רגישה גם לגמישות הביקוש ביחס להכנסה, למידת העלייה בנזקקות לסיעוד עם העלייה בתוחלת החיים, להתייקרות היחסית בעלות שירותי הסיעוד ולמידת הירידה בזמינות של בני-משפחה לשמש כמטפלים.
  • עבור קבוצה לא קטנה בקרב אוכלוסיית הקשישים ההוצאות למימון טיפול סיעודי בקהילה גבוהות מאד ביחס ליכולתם לממנו. המדובר בקשישים שהכנסתם נמוכה, שלא רכשו ביטוח פרטי ושאין בידיהם חסכונות.
  • שיעור הזכאים לביטוח הסיעוד הציבורי בישראל הוא רחב בהשוואה בינלאומית מאחר שסף אי-התפקוד לקבלת גמלת סיעוד נמוך. בנוסף, מבחני ההכנסה לגמלת הסיעוד מאפשרים לקשישים עד העשירונים השמיני והתשיעי ליהנות מהביטוח הציבורי. לעומת זאת, הגמלה לקשישים שמידת תלותם גבוהה והם נשארים בקהילה מכסה שיעור נמוך יחסית מההוצאה הנדרשת.
  • בשנת 2015 כ-60% מהאוכלוסייה בישראל החזיקו בפוליסת ביטוח סיעוד פרטית כלשהי, לעומת כ-15%-5% במדינות אירופה. 48% מהאוכלוסייה החזיקו בפוליסת ביטוח סיעודי קבוצתי של קופות החולים הנתונות לרגולציה הדוקה.  
  • בביטוח הסיעודי הפרטי קיים תת-ביטוח הנובע מכך שהתשלום צמוד למדד המחירים לצרכן בעוד שהשירות המבוקש המתבסס על עלות כוח אדם ושעות טיפול, מתייקר בשיעור גבוה יותר וההצמדה הנכונה יותר היא לעליית השכר במשק. תת-ביטוח מתקיים גם עבור מי שהצטרפו לביטוח סיעודי במסגרת קופות החולים אחרי גיל 49 מאחר שהם זכאים לכיסוי ביטוחי חלקי. בנוסף, החיתום הרפואי מהווה חסם לרכישת ביטוח סיעודי עבור האוכלוסייה הסובלת ממצב רפואי כרוני. גם העובדה שהביטוח הפרטי מממן בד"כ טיפול סיעודי לתקופה של חמש שנים בלבד עלולה להביא לכך שקשישים סיעודיים השוהים במצבם תקופה ארוכה (בעיקר תשושי נפש) יוותרו ללא יכולת מימון.
  • שיעור המבוטחים באוכלוסיות הערבית והחרדית נמוך משמעותית מאשר בשאר האוכלוסייה, ייתכן ובשל הסתמכות רבה יותר על שירותי סיעוד לא פורמאליים.
  • הכיסוי שמעניק הביטוח הציבורי לבעלי הכנסות נמוכות שאין ברשותם נכסים הוא מספק, אך זאת בתנאי שהם מאושפזים במוסדות סיעודיים ולאחר מיצוי מבחני הכנסה ונכסים גם לילדיהם (מבחנים שיבוטלו לאחר אימוץ הרפורמה שאושרה בממשלה). לאוכלוסייה זו יש תמריץ להתאשפז במוסד סיעודי על פני קבלת טיפול בקהילה שיגדל עם ביטול מבחני ההכנסה לילדים.
  • דרישות ההכשרה של כוח האדם הסיעודי לטיפול בקהילה הן מן הנמוכות במדינות ה- OECD, בעוד שהנהלים באשפוז קובעים ככל הנראה דרישות מחמירות מדי לאיכות כוח האדם הרפואי.
  • הפיקוח על מתן שירותי הסיעוד בקהילה הוא חלקי, וקיים פער ניכר בין כמות שעות הטיפול המדווחת ובין הכמות בפועל.
  • קביעת מחיר נמוך לשירותי הסיעוד על ידי המדינה תורמת למחסור בעובדי סיעוד ולפגיעה באיכות הטיפול. יש לבחון את מבנה תמחור שירותי הסיעוד הביתיים ואולי אף להדק את הקשר בין שכר העובד למורכבות הטיפול הנדרשת ממנו.
  • קיים טווח רחב של חלופות מדיניות להתמודדות עם בעיית נשיגות שירותי הסיעוד ושיפור איכות השירותים. החלופות מחייבות הגדלה של ההוצאה הציבורית לשירותי הסיעוד, בין אם מדובר בהוצאה ישירה להרחבת השירותים ובין אם מדובר בהוצאה לטובת מימון הרחבת הביטוחים הפרטיים עבור האוכלוסיות החלשות.
  • הטווח הרחב של תחזיות ההוצאה ואי הוודאות לגבי התרחיש שיתממש מדגיש את היתרונות של קביעת מדיניות גמישה המבוססת על ידע וניסיון הנצבר במדינות בהן תהליך ההזדקנות מתקדם יותר.
  • בשל ריבוי חלופות המדיניות, עלותן, פיזור האינפורמציה הרלוונטית בין גופים שונים, והצורך בהתאמות מוסדיות של רגולטורים וספקי שירות, חשוב שתמונה ועדה ציבורית או ועדת מומחים שתגבש מתווה למדיניות הסיעוד הלאומית. מסמך זה נועד לשמש תשתית לדיוני ועדה כזאת, ולא להמליץ על פתרון יחיד לסוגיה.​

למאמר המלא בנושא: הביטוח הסיעודי בישראל כקובץ PDF​​​