תקציר
מחקר זה בוחן את ההשלכות הלא מכוונות של רגולציה על תגמול מנהלים, תוך שימוש בחוק הישראלי משנת 2016 — חוק ייחודי בעולם המגביל את שכר הבכירים בחברות פיננסיות. באמצעות שיטת הפרש-הפרשים דינמית, אני בוחנת כיצד השפיע החוק על תגמול בכירים בחברות שאינן כפופות לו, במטרה לבדוק האם תגמול המנהלים משקף חוזה אופטימלי או מיצוי רנטות. הממצאים מצביעים על אפקט עיגון: תגמול מנהלים בחברות שאינן כפופות לחוק, שקיבלו שכר מעל הסף הרגולטורי לפני החקיקה, ירד באופן משמעותי בעקבות כניסתו לתוקף. המאמר מתעד שני מנגנונים המניעים השפעה זו: ניידות בכירים בין המגזר המוגבל למגזר הלא-מוגבל, ועיגון ישיר — שבו הסף הרגולטורי הפך לנקודת ייחוס המשפיעה על החלטות תגמול בחברות שאינן נכללות כלל בתחולת החוק. הניתוח מצביע על כך שאפקט העיגון אינו מוסבר על ידי קשרי בעלות או רשתות דירקטורים משותפות בין חברות מוגבלות ולא-מוגבלות, אלא נובע ישירות מהסף הרגולטורי שהפך לנקודת ייחוס רחבה בשוק. ממצאים אלו מספקים תמיכה אמפירית לתיאוריית מיצוי הרנטות, ומראים כי רגולציה סקטוריאלית ממוקדת עשויה לייצר השלכות לא מכוונות המתפרשות הרחק מעבר לתחולתה המפורשת.
מילות מפתח: תגמול בכירים, רגולציה פיננסית, ממשל תאגידי